האדונית והרוכל מאת ש"י עגנון

ד"ר מלכה פוני מנתחת את הסיפור " האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון. בפרק הרעיונות העיקריים היא מבחינה בין המישור

הגלוי לבין המישור הסמוי. המישור הגלוי מתאר את התפתחות הקשרים שבין הרוכל לאדונית, שהכניסה אותו באופן הדרגתי לביתה, הרגשות המתעוררים אצלו הנובעים מתוך החיכוך עם עולם שהיה עבורו לא מוכר ולא ידוע. כיון שזה קשר בין יהודי לגויה, אין אפשרות לאהבה אלא שנאה. האדונית אינה דמות אנושית, ותכונותיה שליליות, ואילו הרוכל בסופו של דבר מתגלה במוסריותו. בסיום הסיפור הוא חוזר לשגרתו ולא נראה, שהוא הפיק לקחים כלשהם.
המישור הסמוי הוא המישור הלאומי. במישור זה אנו מוצאים את הנמשל. העם היהודי בקרב הגויים, מצד אחד ישנה משיכה אל העולם הזר. ישנם הבדלים רבים ועמוקים בין שני העולמות. גם אם היהודים משנים את דתם, הם עדיין ימשיכו להיות שנואים על הגויים. היהודים יוכלו להנצל מן הסכנות הרבות האורבות להם בקשר עם הגויים, רק על ידי החזרה אל הדת היהודות. על פי סיום הסיפור נראה, שהיהודים לא למדו את הלקח.
סוג היצירה- היצירה היא סמלית-אלגורית. היהדות למול עולם הגויים והנצרות. גם לשמות יוסף והלני ישנה משמעות סימלית. היהודי מסמל את העם היהודי, שהוא עם שנודד בקרב הגויים, והאדונית מסמלת את הגויים השליטים בארצות, שבהן מתגוררים היהודים.
מבנה היצירה-ביצירה נמצא רמזים מטרימים רבים, הרומזים על העתיד להתרחש. בפתיחה נמצא את כל הרעיונות העיקריים.לחפצים כגון הסכין ישנה משמעות סימלית וכך גם לעיניה. האירוע המהווה את הפואנטה נמצא בנקודת השיא בה האדונית תוקפת את הרוכל. הסיום הוא סיום פתוח.
הדמויות-הרוכל, הינו יהודי קשה יום המסתובב עם סחורתו במקומות זרים. הוא כמהה למנוחה ולבית , ועל כן מתפתה בקלות לשהות אצל האדונית. הוא משיל את בגדי הרוכל ומאמץ מנהגים זרים ובכך מתרחק מן היהדות. הוא מבין שיש לה סוד ומנסה לגלות אותו.כאשר הוא מבין את הסכנה הוא מתעורר וחוזר ליהדות. הוא מתגלה בתכונותיו המוסריות כאשר הוא מטפלבה. אך בסיום היצירה ,בחוזרו לרוכלות, לא נראה, שהפיק לקחים.   האדונית היא אשה יפה, לא אנושית. היא פעלתנית, מפתה את הרוכל, מסתירה סוד. יש לה כוחות על אנושיים, על טבעיים הגורמים לה לחשוף את החייה שבה, כאשר היא תוקפת אותו ומנסה להורגו. לקראת מותה היא מתוארת כחיה טורפת.
הנושא המרכזי-עולם היהדות למול עולם הגויים.  עולם הגויים הוא בעל קסם ופיתוי עבור היהודים, המוכנים אפילו להתבולל. היהודי הנצחי שנודד לעולמים הוא סמל קדום מאד, החל מיוסף המקראי. האכילה מרחיקה מן היהדות. עולמה של האדונית , עולם של פיתוי וסכנה גדולה.
ארבעה מוטיבים מרכזיים הם- הסכין, הסעודה, החיה והדרך.
הסגנון- מילים בעלות משמעות סימלית, ומשפטים החוזרים על עצמם ובמבנה דומה. רמזים למקורות יהודיים, ובעיקר סיפור יוסף ואשת פוטיפר. הנימה המרכזית היא אירוניה.
עמדת המספר- מספר יודע כל המרמז על העתיד להתפתח- הטרמה. יצירת אירוניה והבעת עמדה מפורשת של ביקורתיות.