לרגע נאלצתי לחשוב על איזה אלבום אני באמת רוצה לכתוב,חשבתי וחישבתי,ואז עצרתי וראיתי אותו מונח לידי.יפה ותשוש.
גל זיכרונות , וקול זקן שמעשן.זהו מאיר
אריאל והאוסף שלו.אולי ישן מידי,אולי כבר נשכח.אבל עדיין יפה.
"מאיר אריאל המיטב"-אוסף כובש בפשטות וחוסר המקצועיות
כמעט בכל דבר שתשמעו בו,חוץ מרוח המילה,השפה,בה מאיר כתב וזעק בה.אלפי זעקות קטנות ב"שיר כאב",מיליוני אהבות ב"לא יכול להוריד ממך את העיניים", ופחד אחד גדול מעצמך ב"טרמינל לומילנט",עושים את האלבום לבלתי נשכח,לכזה שהאוזניים שלכם ילטפו את גלי הקול , אשר יבקעו מתוך אוזניית הנגן,או רמקולי הסלון שלכם.
על תטעו ,האוסף הוא לא לכל אחד,לבטח לא לאלה שישמעו את מאיר בפעם הראשונה,כי סגנונו הקיבוצי-הארצי-ישראלי של מאיר פשוט לא מתנגן ולא נשמע לאוהבי מנגינה קליטה,ומעריצי העיבודים.
מאיר הוא באיכר כותב ולא מוסיקאי,המוסיקה שלו היא רק כלי להעברת הרעיון,כל השאר כולל הנגנים זה רק דף ציור,מאיר עם לא הבנתם הוא הצייר.
האלבום,כפי שציינתי הוא אוסף,של
שירים מוכרים ופחות מוכרים של מאיר אריאל, חלקם הוקלטו בהופעות חיות חלקם באולפן.
השירים אינם מסודרים לפי תקפות זמן , הכול מפוזר,יש באלבום שירים מקוריים לצד אלה
שמאיר תירגם (דופק על דלתי מרום-בוב דלן), וכאלה שמאיר נתן להם פירוש חדש (ירושלים של ברזל-נעמי שמר).
האלבום מחולק לשני חלקים , מצויד בחוברת שירים,תמונות והקדמה של דויד ברוזה ,שמשתף איתו פעולה בשיר "בצהרי היום".
בחלק מהעיבודים אחראי שלום חנוך,חבר לחיים לקיבוץ של מאיר,אך הגדולה של שלום אינה משפיע על צליל או על
משהו מיוחד ברצועות שהוא עיבד, ככה שכוח הצליל המוסיקלי ,כמעט בכל השירים שואף לדרגה נמוכה,אבל מצד שני, יש כאן פולק ישראלי או בלוז כנעני ,כמו שמאיר אהב לומר ,כמעט הראשון מסוגו.
מאיר אריאל לא זכה להכרה בחייו , כפי שזכו תלמידיו כמו אהוד בנאי, אריק ברמן, או שלומי שבן.ההכרה של מאיר באה דווקא לאחר
מותו הטרגי והפתאומי,לכן, לטעמי, השיר "חתונה מאוחרת" שכתב יהודה עמיחי, חותם את אלבום בצורה מושלמת.לא נראה לי שזה היה רעיון של העורכים,אבל הדבר הכי גאוני הוא הדבר הכי פשוט.מאיר אריאל רק הלחין את השיר הזה,אבל הוא שר אותו בקול מיוסר ואובדני,עם נשמה ,עם בלוז ועצב,שמעתי את השיר פעם אחר פעם,עד שזכרתי אותו בעל פה,הוא התנגן לי באוזניים עוד ימים רבים לאחר גמילתי ממנו.השיר עצמו, לא אמר לי דבר , אבל הנושא שבו,הקשר החזק שלו לחייו של היוצר (גם של יהודה עמיחי),הוא זה שעושה אות כל כך חזק.
ונותר לי לסכם,שעד שנפלה עלי ההזדמנות לשמוע את האלבום הזה,די זלזלתי באלה שאהבו את שיריו של מאיר רק לאחר מותו,החכמים האלה שמדקלמים את מילותיו,כאילו הם מביני דבר,האינטלקטואלים הזולים, שעוד יומיים יטוסו להודו, מה כבר הם מבינים.וחוץ מזה מה כבר לזמר שאין לו קול ,וכותב במילים שצריך אשכרה לשבת ולהבין למה הוא מתכוון כשהוא שר על קשתית עם שני רימונים,יש להציע חוץ מתגובה ,אחי שים פינק פלויד.
כמה חבל שטעיתי,לא על אינטלקטואלים הזולים,אלה על מאיר.
כי עכשיו,בזמן היובש התרבותי ,שכל כך ניכר,זמרי רימון וכוכב נולד,אין בארץ כבר לאף אחד משהו להגיד,או מישהו שידקלם משהו שהאחר אמר.למילותיו של מאיר יש מקום יותר מתמיד,אז עם כבר לא משהו חדש,אז משהו ישן וטוב.תאמינו לי .
תהנו.
סיכומים נוספים אודות מאיר אריאל