Bob Dylan – Modern Times
"זמנים
מודרניים" יצא
לאור לפני כשלושה חודשים. האלבום מהווה חלק מהטרילוגיה, שנטעה את
שורשיה עם “Time Out of Mind” (1997) – אחד האלבומים החשובים של שנות התשעים, שהחזיר את דילן למקומו במרכז הבמה
המוזיקלית, ממנה נעלם כמעט כליל אחרי שנות השישים. טרילוגיה זו נמשכה עם “Love and Theft” (2001),
אלבום מצוין גם הוא, שזכה לשבחים רבים מהמבקרים, והושלמה השנה עם “Modern Times”,
פנינה נכבדת בהחלט במחרוזת הנוצצת, אותה שוזר דילן כבר יותר מארבעים שנה.
גם האלבום הזה הוא קרנבל, שבו נותן לנו דילן, כהרגלו, טעימה מהכול. שירי
בלוז-רוק קצביים (Thunder On The Mountain, Rollin’ And Tumblin’), סווינג-ג''אז (Spirit On The Water, Beyond The Horizon) הולכים בשורה אחת עם שירים טיפוסיים של בוב דילן כגון Nettie Moore ו-Workingman’s Blues #2, ויוצרים
יחד מין שלמות אורגנית שקטה ויפה. רבים יטענו שהאלבום טיפה מונוטוני מדי, וחסר
שיאים, וכנראה הצדק יהיה עמם. אכן נראה כי חסר שיר "גדול" באלבום הזה,
שיר שיכבוש אותך כבר בהשמעה הראשונה של "זמנים
מודרניים". אך עם מעט
סובלנות והקשבה פרטנית תגלו את הליריקה הנפלאה של דילן, הגורמת לכל שיר להוות שיא
בזמן המתאים לכך.
הרבה דברים ניתן להגיד על דילן – שאין לו קול, שהמוזיקה שלו "חלשה"
או התיישנה מזמן, אך אף אחד לא יעיז לומר שהוא לא משורר גדול. הוא אולי המשורר הגדול
ביותר שחי היום. גם ב-"זמנים מודרניים" השיא הוא בטקסטים, הנוגעים במין
תנועת מכחול -
לפעמים רחבה לפעמים רגעית בנושאים המהותיים של חיים.
מספיק להקשיב פעם אחת לבלדה הגאונית “When
The Deal Goes Down”, כדי להבין על מה מדובר. רק
הגבר הזה, שכבר מזמן מלאו לו שישים, עדיין מסוגל להפיח רוח חיים אמיתית באהבה שכזו
- סובלנית, קודרת וטוטאלית למדי, ולהראות לכולם שעדיין יש לו את זה.