"
החדית" – במסורת ובספרות האיסלאמית והחוקרת
ה"
קוראן" הינו הספר
הקדוש לדת האיסלאם – אך בו יש מיעוט חוקים המתייחסים לכלל השאלות הנוגעות להלכות התנהגות המאמינים בחיי היום-יום. בנוסף – הרחבת העולם האיסלאמי , בתחילת דרכו של האיסלאם החל מהמאה השביעית לספירה ואילך, ע"י כיבושים רחוקים והוספת מאמינים לדת, יצרה צורך דחוף להסדיר את חיי הדת והמשפט הפנימיים לכל תחומי החיים.
התהווה צורך להסדיר את חיי החוק של האיסלאם מבחינה דתית ואזרחית כאחד, אך הקו שהתווה לכך הקוראן עצמו לא הספיק, שהרי תקנותיו החוקיות לא יכלו להסדיר תנאים בלתי צפויים מראש – אשר נתהוו רק מעצם הכיבושים.
התפיסה העיקרית היתה כי האיסלאם של
מוחמד (מייסד הדת) ושל הקוראן בא לעולם "בלתי שלם" ועדיין מצפה לפעולתם של הדורות הבאים – כדי להגיע לשלמותו (לצרכים הדחופים דאגו כבר מוחמד ועוזריו).
בשלב ראשון – החוק האיסלאמי שהוטל ע"י הכובשים על הנכנעים מבני דתות אחרות – היו סובלניות. ניתנה למונותאיסטים הרשות לקיים את מצוותיהם הדתיות כמעט ללא הפרעה. אך כאשר החלו לצוץ מחלוקות בדבר קיום כזה או אחר של ענייני הדת והלכה באזרחות, היו פונים לתקנות שכבר נפוצו, לדיינים ולבדיקת מנהגי המקום. בנוסף - התפתחה מסה גדולה של סיפורים, שמתוכם התפתחו סוגי ספרות : אוספים של משנת מוחמד (
חדית'),
ביוגראפיות של הנביא, של "
מוסרי חדית'ים" ולבסוף גם
יצירות היסטוריות סיפוריות, המתעדות את החסד האלוהי – ודאגת האל לקהילתו.
יצירת לוח שנה איסלאמי יצר רצף – ומסגרת מתאימה לתיעוד המאורעות.
החדית' ודגשים במחקרו:
חדית'ים הם סיפורים שהתגלגלו בעל פה במשך שנים , המתעדים את חייו של הנביא ושל קהילתו (
סונה). החדית' מועבר בד"כ ע"י אלה שהיו בסביבתו הקרובה של הנביא (החברים –
צאבחה) , והוא משמש כעין 'תורה שבעל פה' של האיסלאם. היות ויכולים להתקיים חדית'ים מזוייפים – מתבסס החדית' על שרשראות מסירה: "
איסנד". חכמים ליכדו חדית'ים בעלי 'וודאות גבוהה' יחדיו - לספרים שמקובלים יותר. וכך המאמינים יכולים להתחקות אחר הנביא – מנהגיו והלכתו.
המחקר – יכול להסיק מן החדית' על התפתחות הדת. תוך שהחוקרים מפנים תשומת לב – לגילוי המקורות והשאיפות של מביאי החדית'ים. במימד ההלכתי- משפטי דורש האיסלאם שהחוק יהיה מבוסס על החוק האלוהי – אך עם ההתקדמות בזמן היו שאלות שהקוראן לא יכול היה להשיב עליהן: א . נוצר צורך לענות על צרכי הציבור : וכתוצאה מכך התפתחו מספר אסכולות משפטיות הלכתיות (
מד'הבים) , אשר ניתן היה לאנשים "לעבור" ולבחור/לאמץ לעצמם גישה זו או אחרת.
ב. כל אסכולה נותנת משקלים שונים לאוצול-אל-פיק (קוראן,חדית',קיאס וראי) – ורק 4 אסכולות עיקריות שרדו: מאליכית <- על שם מאלכ –בן-אנס ממדינה, אשר כתב שם ספר שהפך למקור הלכה. חנפים <- ע"ש אבו-חניפה – פרסי מהעיר כופה שהתאפיין בקווים חדשניים ונהנה מתמיכת השילטון העבסי. שאפעית <- ע"ש אל שאעפי , שנולד בעזה – ובמסגרת תורתו אין מקום לשיקול הדעת כלל – והכל מושתת על החדית,קוראן והקיאס. חנבלית <- ע"ש אבן חנבל מבגדד שהסתמך על הפשט בלבד (של הקוראן וחדית') .
למרות הקפדנות – צמח גם סוג של ליברליזם, היות והקוראן אינו נותן תשובות לכל. אין להגזים בשוני בין האסכולות , אך הדגיש את חשיבותן ביצירת האומה- ומעניין לראות שהיכן ש"צמח" ההוגה – שם מקובלת האסכולה. מהעבודה הפרשנית הזו יצאה שבמאה השנייה לאיסלאם : הכירו ב – 6 ספרים, שנחשבים למכריעים שבסונת הנביא (ובעקבותם קביעות יתקבלו), הם מכונים
הספרים הבריאים – מפני שהידיעות עליהם לא נתונות למחלוקת.
2 הראשיים הם של : אל בוכרי (מת ב – 870), ומוסלים (875) ועליהם מצטרפים : - אבו דאוד (888) - אל נסאי (915) - אל תרמידי (892) - אבן מאג'ה (886). החדית' מקדם רעיון שמעשים נשקלים לפי כוונתם. עצם הצורות החיצוניות (מה לומר ומה לעשות) – גם חשובות. הרעיון של כוונות – מכוון למעשה כל דתי באיסלאם.
רעיון נוסף שפותח בחדית' בעניין זה : "
שירך" ריבוי האלוהיות מתפתח – אפילו צביעות (אדם שמתפלל בשביל חבריו – יש בזה מריבוי – לא כל ליבו לאל) נחשב לשירך. וגם יהירות נמנית על השירך. <חדית'ים שונים בעיניינים שונים, ניתנו עם ניגודים לאחרים – באותו עניין (!). אותם אישים מצאו עניין במגמה מסוימת – באו והמציאו חדית'ים שישמשו להם משענת – ואף הפיצו אותם בציבור. משהו מעין בידוי חדית'ים, דבר שלא נתפס כפסול בעיני הציבור – אם המטרה הייתה לתועלת טובה. פאן נוסף בנושא הבדותות הוא הגישה בה מי שנותן מימרות שקר שהנביא לא אמרן בעצמו – ילך לגיהנום, ולעיתים היו נאחזים במימרות שקר אלה – כדי להצדיק דברי אללה, אזי זה מקובל… תפקידו של המחקר ע"פ חוקר האיסלאם הנודע גולדצהיר , הוא למצוא את המקור ומדוע זייפו באיזו מגמה. חכמי המסורת עצמם גרמו בעקיפין לשגשוג של החדית',כי ראו ב"
ראי "– הדעה האישית , סכנה בקביעת ההלכה, ובקשו – ודרשו שכל פסק הלכה יבוסס על קטע חדית'. ה'קאדים' וה'פיקהא' – הם חכמי המשפט ,בשל המגמה החלו לחפש קטעים מתאימים לפסיקותיהם – או להמציא כאלה. לעיתים הסיקו ממקרה שנידון בקטע חדית' – מסקנות לגבי המקרה הנידון. שיטה זו של גזירה שווה – הסקת מסקנות – נקראת
קיאס.
ובכן , הקיאס, קוראן , חדית' , והראי-הדעה האישית הפכה לשורש של הפסיקה המוסלמית. פעולה זו של צירוף כל האלמנטים , לתוצאה אחת מכונה – "
אג'תיהאד" – מאמץ. מאוחר יותר החלה מגמה שיש ללכת רק בעקבות תקדימים , אזי "שערי האיג'תיהאד נינעלו". החוקר גולדצהיר – מזכיר דוגמאות נוספות, כגון: יתרון ההיתר על האיסור(בגלל אי הרצון למרר את חייהם של המאמינים – לפי הרעיון: מי שאוסר את המותר, דינו כדין המתיר את האסור) וקיימות דרגות שונות של איסורים / חרמות / חובות והיתרים. כמו כן דוגמת איסור שתיית היין- אשר יוכל להעיד על האפשרות להחזיק בדעות המנוגדות ביניהן, בהתאמה לאסכולות משפטיות עם חדית'ים שונים…
לסיכום: ידיעת ההבדלים המרובים , הנימוקים וביקורות על הנימוקים המובאים – בתחום החוק המוסלמי, מהווים ענף חשוב בתיאולוגיה המשפטית של האיסלאם. אלה ישמשו תמיד למדד ה"חריפות המדעית" בדת. בד בבד נוצרה בו ספרות עשירה עוד מראשית הלימודים בהלכות החוק והמשפט – בתחומים מגוונים. נדרשת זהירות מבין חכמי הדת בשימוש החדית'ים, שכן הם מעין "חוקה" דתית – שנכתבה בידי אדם(…) ואילו דבר אלוהים (הקוראן) – מכוון למעשה רק לחלק מסך מצוות החיים הדתיות!