דקאדנס בספרות עברית
למרות ההתנגשות הרעיונית בין זרם זה על מהותו הפסימית והאינדיבידואליסטית , לבין ספרות תחיה לאומית וספרות מתחדשת של עם בארצו, הדקאדנס צץ ביצירת סופרי התחיה, כביאליק, ברדיצ''בסקי, נומברג, גנסין, שופמן, דוד פוגל ויעקב שטינברג . ספרות התחיה, שמרכזה היה רוסיה, סופגת את השפעת הזרם, דרך עיסוקם של הסופרים בתרגום פרי עטם של יוצרים והוגים דקדנטים . וספרות התחיה מאמצת פסימיזם ודיכאון ופחות את הנהנתנות והפרוורסיה. תחושת הניתוק, מציאות של "צללים", בעקבות שופנהאואר (תפיסת העולם כדמיון) עוברת הסבה לסמל סוציאליסטי המייצג את מצב היהודים . לאור הסתירה בין מהותה של ספרות זו למגמה של האנטי לאומית בדקאדנס, מופנית תמת ההתנוונות כלפי העולם היהודי הישן, המוצג כחולה, תלוש ומעוות, ובתוכו ייצוגי רוע הקיומי, אכזריות במשפחה וביחסים בינאישיים. החולי והניכור משתקפים כנכות נפשית, ובונים את דמות ה"תלוש" (במקור: כנוי גנאי ברוסיה , כבצרפתית DERACINE ) . היוצר בתחיה - דמות מורמת מעם (המשכיל, אנין וקוסמופוליטי) כבדקאדנס, אבל עצם המעבר לכתיבה בשפה העברית המתחייה סותרת את המגמה. עם זאת, אפיוני השפה של היוצר המשכיל: חדשנות, ביטויים איזוטאריים, שימוש בביטוי ייחידאיים מן המקורות, תואמים את הסגנון הדקדנטי. כך חידושו הלשוני של ביאליק "
שממון" המופיעה במקרא כמסמן מצוקה פיסית, כצמא במדבר , להוראה המקובלת היום של תחושת חדגוניות , חוסר תכלית ועייפות רוחנית ורגשית, כמקבילה למושג ENNUI (בודליר ). הדקאדנס איננו "בחזית" יצירתו של ביאליק אבל שירתו כוללת מאפיינים כאלה, כמצבי נפש דיכאוניים ומשמימים, שימוש בחמרים, תמונות וסיטואציות נמוכים, הצגת מציאות קודרת, מונוטונית וחסרת תכלית, פחד וסלידה מנשיות מתפרצת, חשיפת הרוע בטבע ובאדם . סקירת שירתו מראה, כי הדכאון והשיממון הם רק צד אחד של המטבע, לפיכך נראה כי השפעת הזרם הפרתה והעשירה את שירתו והעשירה . יסודות דקאדנטיים מותירים את סימנם על לא מעט יוצרים בשנות העשרים והשלושים בארץ כראובני, ברנר , יעקב חורגין, ואשר ברש <כשהאחרונים חורגים מהמגמה הנדונה בעמדת ה"אף על פי כן" הברנרית - אקזיסטנציאליסטית) לפי נילי סדן, נתן למצוא ביצירת ראובני ביסטריצקי וקימחי יסודות דקאדנטיים דומינטיים, כ"הויה דפרסיבית", רגשות של בדידות שהולכת וגוברת, תהיה, ספקנות, וחוסר יציבות. יש לציין, כי אלה מציגים את המפעל הציוני כאבסורד ואת הוית המציאות בארץ כדקאדנס רקוב וחסר תוחלת, אבל מחייבים את החיים לשמם. בשנות השלושים והארבעים נדחקת השפעת הדקאדנס בארץ ונראה כי בכל תחומי האמנות מתחולל נסיון להאחז ב"כאן ועכשיו"; מדובר בתקופה בה אלתרמן ושלונסקי נחשבים לקובעי הטון. אבל החל מאמצע שנות החמישים ואילך נראה, כי מגמות של הדקאדנס הולכות ומתחזקות בספרות העברית בתחום השירה, אצל
זך בשירתו המוקדמת, (החל מ שירים ראשונים 1955 , וכן בשירים שונים 1961 ) וכן אצל
פגיס,
אבידן ובחלק משירי עמיחי, רביקוביץ ואמיר גלבוע , במיוחד בשנות השישים. . בר-יוסף (1994) , המתייחסת למבחר ממאמרי בקורת של זך מציגה את נהייתו הבלתי מודעת אחר הדקאדנס. לכאורה, המרד של זך בשלונסקי ואלתרמן התמקד במאבק במה שהוא ראה כזיוף המבע, בצדדים הצורניים של השירה, בפרוזודיה כבדה ומלאכותית ומטאפוריקה גדושה, אבל למעשה הסתתרו מאחורי טיעוניו נטיות וטעמים של ה FIN DE SIECLE, בצד זרותו לתפיסות העולם המתגלמות בשירתם ואשר הציגו את הציונות ככוח היסטורי שסוחף את האמן המתמזג עמם מתוך חדווה ריטואלית . כך גם, למשל, מעיד זך על חיבתו לשיממון הבודלריאני כמו גם לרקבון, הרעל החלודה, המדבר והקבר, אצל שטיינברג, מוטיבים דקאדנטיים מובהקים, אלא שהוא אינו מזהה אותם בתור שכאלה. בביקורותיו מנגח זך את "הרומנטיזם הישראלי " בכלל ואת נטייתו לעיסוק בכיסופים למוות וברצון להתאבד, למרות שתופעה זו אפיינית
לדקאדנס, כמו גם ההגדרה העצמית של זך את עצמו כ"רומנטיקן קר ומר" . האבחנה בין רומנטיקה לדקאדנס באמצעות הטמפרטורה והטעם מאייכת את איפיונו של זך כדקאדנט ולא כרומנטיקן: הרומנטיקה היא שדוגלת בחום, רגש ואהבה, בניגוד לדקאדנס הקר . זך לא רק שאף להעמיד את ה"אקלים הפרטי" במרכז, אלא גם הצליח לסחוף אחריו חלק נכבד מהמרכז הספרותי, ולהשליט בו את אוירת הדקאדנס, במהלך שנות השישים. בדיון בשירתו ( 1955 - 1965 ) ובהשפעתו על משוררים אחרים, מראה בר-יוסף כיצד מרבה זך הצעיר לעסוק בתמות דקאדנטיות, כגון:הזדקנות, חולי ומוות, על צדדיו המכוערים (תולעים ומוטיבים מבחילים אחדים); שירתו מביעה פסימיזם קיומי דטרמינסטי כעמדה בסיסית, תוך קשירת פסימיזם לשיממון, ולעיתים אף תוך עיסוק בהתאבדות. אין תקוה לשינוי, אין שאיפות רוחניות והעמדה הרגשית עומדת בדרך כלל בסימן ההחמצה. בהתאם לכך, התנועה המעגלית, הייאווההתנהלות הדקאדנטית ללא תכלית ומוצא נוכחים בשירת פגיס וזך כגון בתאור האניות שלא מפליגות לשום מקום, ובמקביל אצל אבידן: " מה שמצדיק את היאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת,/ שאין לנו בעצם לאן ללכת " . למעשה אצל אבידן מופיע הפסימיזם כפוזה תאטרלית קבועה, בלתי מנומקת כמשחק מילים מנייריסטי . אצל פגיס ואבידן נמצא גם התאמה לגישה של הדקאדנס לפיה האדם מונע בעל כורחו ע"י יצרים ש"מעבר למוסר", החברה והטבע מלאים רוע , בדומה לכך זך מתאר עולם טוב כמלכודת, האמן מעדיף עולם רע, עקרון שמתאים להימשכות לרוע כמקובל בדקאדנס. מוטיב דקאדנטי נוסף בשירתם של משוררים אלה הוא האהבה המוצגת כאכזרית במהותה ומנותקת מרגש, כשהאירוטיקה מופיעה כיסוד חייתי ואף מפלצתי. העמדה המתנשאת, הקוסמופוליטית כלפי החברה בה חיים, האפיינית לדקאדנס מופיעה אף היא אצל זך בלויית נטייתו לטול לעצמו שחרור ממחוייבות לאומית . גם כשיש הבלחה של נחמה אקזיסטנציאליסטית מתברר, כי גישה זו נוכחת רק כחויה חושנית, נהנתנית, הקרובה יותר לאתיקה האגואיסטית של הדקאדנס מאשר לאתיקה של קאמי . בר-יוסף מבדילה בין הייאוש הנוקב לנוכח הרוע בעולם אצל בודלר (וברנר, חרף ה"אף על פי כן"), לנימה של השלמה או הסתגלות אצל זך, המושגת באמצעות חזרה על מילים באופן אוטומאטי כביכול, שנתן לפרש כחוסר אונים למול נפילה, ייאוש ואבסורד, אפשר לראות גם כמשחק טכני הממחיש אשלייה של שינוי, היכן שהוא איננו אפשרי.
סיכומים נוספים אודות דקאדנס בספרות עברית