דיוקן האישה בספרות הישראלית

דיוקן האישה כמספרת ישראלית. 18.7.2004 ההכרה במתח שבין שתי מערכות תרבותיות: המערכת הספרותית ומערכת השיוך המיני. האישה נקלעת לקונפליקט בין זהותה הנשית לבין התפיסה של היצירה כתחום גברי. תופעות רבות בתחום ספרות-הנשים הן תוצאה של ניסיון לפשר בין "צווי" הזהות הנשית, המשודרת לאורך כל חיינו, לבין תכתיבי המערכת הספרותי. היעדר הדיוקן העצמי של המספרת אף הוא תוצאה של פשרה כזאת, המאפשרת לאישה ליצור סיפורת אך "מונעת" אותה מלהודות על כך בפומבי. במלכוד האהבה. מהו, אם כן, ההבדל בין שני הז''אנרים הספרות והשירה, מבחינת הנשים היוצרות? אחד ההסברים האפשריים לתופעה הוא זיהוי השירה עם הנשיות, הנתפסת באופן סטריאוטיפי כרגשית, מעודנת, מצומצמת, וקישור הסיפורת עם תכונות גבריות, כגון תבנית הגיונית, עוצמה סוחפת והיקף רחב. אולם אפשר להסביר את בחירתן של הנשים בשירה כדרך לביטוי עצמי גם על רקע הקונפליקט העמוק ביותר בין אהבה ליצירה שעמו הן מתמודדות בתרבותנו. האפשרות לראות בשיר חלק מפולחן האהבה, ולהציגו בפני עצמן ובפני אחרים כשדר אהבה, נתן לשיר הכשר שאותו לא זכה לקבל הסיפור. כלומר, כיוון שלאהבה יש מקום חשוב כל- כך חשוב בחייה של האישה (כתוצאה מן האידיאולוגיה הפטריארכאלית), הרי הצגתו של השיר כשדר אהבה מן המשוררת אל האהוב פתרה את הקונפליקט בדרך מתוחכמת: האישה שמרה על נשיותה והייתה נאמנה לאהבה, אך בו בזמן הייתה נאמנה גם לעצמיותה וביטאה את עולמה הפנימי – בשיר. לכן, כל עוד היה השיר רק חלק מפולחן האהבה, האמור להיות תחומה העיקרי של האישה, לא התעורר הקונפליקט והיוצרת לא נאלצה לבחור בין הגשמתה העצמית באהבה או ביצירה. אך קשה יותר להציג סיפור או רומן בעל היקף מונומנטלי כשדר אהבה של אישה לגבר. אם יש בסיפור או ברומן איזה ממד של שדר אהבה, הרי זו האהבה של היוצר לעולם, לאנושות, לאיזו תפיסה מופשטת: ולמען האמת, חלק גדול מן הסיפורת אינו ניתן כלל להגדרה כשדר אהבה. כתוצאה מכך, אין לכותבת- הסיפורת אותו מוצא קל מן הקונפליקט האמור שעמד בפניה של המשוררת. למעשה, אם נראה את האהבה כצורך אנושי כללי, המשותף לנשים ולגברים, יתברר שהקונפליקט בין הצורך באהבה לצורך ביצירה הוא בעיה אוניברסלית, שכל יוצר מוצא לה פתרונות אישיים. האידיאולוגיה שחינכה את האישה לתפוס את הצורך לדאוג לאחרים כנטייה טבעית כאילו ביולוגית. הסכנה היא, שאישה הנקרעת בין הצורך לכתוב והצורך להקים משפחה, תבחר בפשרה רווחת: "היא תבנה לה דימוי עצמי שהוא קלישאה –תחת לעשות". אומרת נורית זרחי. במילים אחרות, בהיעדר פתרון למלכוד האהבה – מחמיצות נשים רבות את האפשרות ליצור ונותרות בשולי העיסוק האומנותי. הפחד מפני תחושת הכוח הנובעת מן היצירה דומה מאד לפחד של נשים מהצלחה בכל תחומי ההתמודדות, וכתוצאה מכך, נשים מוותרות מראש על הניסיון ליצור לא רק מחשש שמא לא תתקבל יצירתן עי'' הקהל והביקורת, אלא גם בגלל החרדה שמא לא תהיינה נשיות, כלומר, חלשות ותלויות בגבר, אם תכתובנה ותזכינה להתקבל. לכן, לא די בערעור הזיהוי הרווח בתרבותנו בין יצירה לגבריות כדי לעודד נשים לכתוב, ונחוץ גם לשנות את עמדתן של נשים ביחס לכוח ולהצלחה, שאף הם נתפסים כגבריים, כדי שלא תחשושנה לבטא עצמן בסיפורת. הסופרת איזאק דינסן אומרת: " כתיבה, גבירתי, היא דבר שאינו יאה לנשים, אינו את, הוא שייך לעולם ה גברים, לתרבות שנוצרה בעיקרה עי'' גברים". לא מכשף השבט, אף לא פנקסן הקהילה. מרבית הסופרות מגדירות את כתיבתן בלית ברירה – כעניין פרטי. אופיינית עמדתה של רות אלמוג מחברת הספר "מוות בגשם" "אולי כתבתי מתוך נרקיסיות, כדי לשמר את עצמי, כדי שלא אלך לאיבוד לעצמי". דברי גיבורה זו מבליטים אלמנט חשוב בסיפורת הנשים: בהיעדר לגיטימציה ציבורית של תחושת שליחות מתעמם באישה היסוד הפרטי עד כדי חשד של היוצרת עצמה שיש בכתיבתה יסוד נרקיסיסטי. חייהן החשאיים של נשים: היומן. יתכן שההתמקדות של היוצרת בעצמה היא אחת הסיבות להצגתו של חלק מסיפורת הנשים כיומן שכתבה הגיבורה, אשר לא התכוונה כלל לפרסמו, ורק מאוחר יותר הגיע לידי הקורא. סיבה אחרת לתחבולה של סיפור בגוף ראשון של אישה, שהוא כעין יומן, כמו הסיפורים "בדמי ימיה" של עגנון, או "מיכאל שלי" של עמוס עוז, היא תפיסת חייהן של נשים כחשאיים מעצם טיבם. היומן מספק מעין אליבי לכותבת, אשר לא התכוונה, כביכול, לחלוק את עולמה הפנימי החשאי עם זרים, אלא כתבה לעצמה בלבד. סיבה נוספת לכתיבת יומן ולא סיפור, מלבד חרדת ההיחשפות, היא הפחד מפני כישלון. רות אלמוג בספרה, "כתבתי יומן מפני שביקשתי לתעד את המציאות שבה אני חיה… האמת היא שרציתי להיות סופרת… אבל פחדתי מפני כישלון. בעצם לא הייתה לי אמונה בעצמי". הפחד מפני כישלון אינו, כמובן, נחלתן של נשים בלבד, אולם הסיבה לחרדתה של הגיבורה בספרה שללמוג נשית מאד. היא מציבה לה מופת גברי שאינו תואם את מידותיה. פיצול הזהות: סופרים וגיבורות. את זה נראה כשנלמד את סיפוריה של עמליה כהנא כרמון. (הבחירה בנערה צעירה מאד ובגברים בלבד כנושאי דיוקן הסופר ביצירותיה נועד אולי לאפשר ליוצרת מלגעת בקונפליקט הבלתי פתור של הצורך באהבה מול הצורך ביצירה. סטריאוטיפ הסופרת. יחס של ביטול כלפי היוצרת ויצירתה גם יחד מצד הגברים הסובבים אותה מתואר כבר ברומן של אלישבע – "סמטאות" (1929) העוסק בחיי הבוהמה המוסקבאית בראשית שנות ה – 20. גיבור הרומן מבטל את שירי אהובתו, משום שהם "קרים, משוכללים ומעובדים במשבצות מילים יפות". לביקורת דומה על שירתה זוכה גם גיבורת הרומן "את הזר והאויב" של רות אלמוג. מפי גבר המכנה אותה – "משוררת דקדנטית לטרקלינים". מרחיק לכת יותר, א.ב. יהושע, בספרו "גירושים מאוחרים". גיבורת הרומן, אינה מסוגלת לקיים יחסים עם בעלה והכתיבה מספקת לה פורקן ותחליף. גם גיבורת הסיפור של סביון ליברכט – "לשאת את היופי הגדול", חוששת מפני הביקורת. ומחליטה לא לפרסם את שיריה כלל. רק לאחר מותה במחלה מסתורית מבין המשורר, גיבור הסיפור, מהיכן נבעה עוצמת כתיבתה. הפנטזיה כתחליף ליצירה. התחליף לדיוקן הסופרת, הוא במקרים אחדים – דיוקנה של אישה הבורחת לעולם של הזיה כתובה או מדוברת. (אצל אלישבע – "האמת". סופרת המשתמשת בסיפוריה הבדויים כאמצעי להשגת הקסם הרומנטי שהיה חסר לה במציאות חייה העלובים. היא נאחזת בגברים מרשימים שרק ראתה במציאות ורוקמת בדמיונה את סיפור יחסיהם הנפלאים). משקר לאמת. שני השלבים של האישה בדרכה אל היצירה: העדפת הקיום המודע, והאומץ להתעלם מן המוסכמות הגוזרות על האישה להעלים את מיניותה. וירגי''ניה וולף אמרה: "הגברים, אמר לה הגיונה, יזדעזעו. ההכרה בדבר מה שיאמרו הגברים על אישה האומרת את האמת על תשוקותיה עוררה אותה ממצב היצירה הבלתי-מודע שלה. היא לא יכלה לכתוב עוד". כלומר, היענותה של האישה לתכתיבי המוסר הכפול משתקים אותה כיוצרת, ורק התגברות על מעצורים אלה עשויה לשחרר אותה. ניתן לראות בעצם העלאתם של הלבטים ביחס למידת העניין והלגיטימיות של סיפורת נשים, ובניסיון להתמודד עם סטריאוטיפים שליליים, את תחילת הדרך לגילוי הקול הנשי בסיפורת. (הסיפור של דורית זילברמן (1981) "המילה ''רובע'' טובה לפתיחה" הגיבורה מתמודדת עם הסטריאוטיפ השלילי של היוצרת ומעצבת דמות אישה המתארת בגלוי את תשוקותיה.) הזעם המשחרר: הדרך לגילוי הקול הנשי. רק משנות ה – 80 מסתמנת בסיפורת הנשים הישראלית מגמה המבשרת כי חל בה שינוי, העשוי להביא ליצירת "הדיוקן החסר" של הסופרת. מגמה זו עלולה אמנם להיתקל בהתנגדות, בגלל חומר-הנפץ החברתי הטמון בה. שכן, היא מוחה נגד קיפוח הנשים ומציגה אותן כקורבנות של אלימות גברית. מוטיב האונס – המופיע בסיפורת הנשים בעשורים האחרונים שובר את קשר השתיקה ביחס לאחד הגילויים הבוטים ביותר של האלימות נגד נשים. (רות אלמוג, "את הזר והאויב"). האונס – כחוויה מזעזעת, גם אם לא יצא לפועל, מופיע רבות.( בסיפורה של דורית פלג "תנועות מול ראי", הרס עולמה של אישה דתית שנאנסה מעלה סביון ליברכט בסיפורה "דשאים סגולים". יהודית הנדל נותנת בפי גיבורת סיפורה "כסף קטן" את המילים הפשוטות: "כל אישה מכירה את זה". שכוונתן – כל אישה חיה בצל איום האונס, גם אם מעולם לא התנסתה בו בעצמה.) לפעמים, רק מכיוון שנכונותה של האישה להיות נאמנה לעצמה, בלי לקבל את התכתיב הגברי, מאפשרת לה ביטוי אותנטי, חייבת הגיבורה ללכת בדרך בה בחרה. – כך בסיפורה של עמליה כהנא- "ממראות גשר הברווז הירוק" (1984). – המחאה כנגד הדיכוי הרוחני של הנשים באמצעות האידיאולוגיה הפטריארכלית היא שלב הכרחי בדרך לעיצוב "הדיוקן החסר": דיוקן הסופרת.

סיכומים נוספים אודות דיוקן האישה בספרות הישראלית