אומרים שתחיית הלשון העברית, היא נס. אף התומכים הנלהבים ביותר של הציונות, בהשענם על נימוקי הבלשנות המדעית
כי לשון מתה אינה יכולה לחזור לחיים מהיותה כפופה לחוקים ביולוגיים, לא תמכו ברעיון זה, כי חשבוהו לבלתי אפשרי וחסר תקדים, וראו במימושו מעשה בלתי טבעי, כעין נס. אף על פי כן, אין אנו כאנשי מדע מסוגלים לסבול את השימוש במושג זה, שאינו הגיוני. כדי להפריך טענה זאת, יש לבחון את היותה תחיית הלשון נס. תחילה נבחן את הטענה כי השפה העברית היא קדושה מדי לשימושי יום-יום: בתנ"ך נעשה שימוש בעברית לתיאורי חול לכל דבר ועניין - החל מתקנות תברואתיות וכלה בבניין בית המקדש; הטענה כי השפה היא עתיקה מדי בכדי לשמש לחיים
המודרניים הופרכה אף היא, על ידי שפות רבות, שעתיקות הן כמו העברית וסוגלו זה מכבר לחיים המודרניים; נוכל למצוא דוגמאות רבות בהן העברית גילתה "חיים למחצה": שימוש ספרותי והעשרת השפה על ידי לומדים בשרשרת רציפה של פעילות תרבותית במרכזי הספר היהודיים בגלות, שימוש עממי בשפה העברית ושילוב מלים מהשפה העברית בשפות העממיות לצורך תקשורת. אף על פי כן, עמדה העברית ערב תחייתה בקריטריונים המגדירים "שפה מתה". כדי למצוא את הכח המניע מאחורי תחייתה, עלינו להסתכל על
החלוצים, אשר בהשראת החזון הציוני שעמד לנגד עיניהם, והמסורת שהנחילה להם את השפה העברית עמוק בשורשיהם, לא נרתעו מפני כל, וביצעו אף את הקלושה שבמשימות - ניסוי מדעי מוזר, שתוחלתו יצירת ילד, ששפת אמו תהיה שפה זרה להורי הילד. את הצלחת הניסוי הזה אין להסביר במונחים מדעיים - הצלחתו עמדה על כח הרצון האדיר של החלוצים, ובעמידתו נגד חוקי הטבע, מהווה נס לכשעצמו.