"בלוז לאידיש"

בלוז לאידיש – ד"ר לינה ארנון. 28.1.2007 דב סדן – כותב על איציק מאנגר על עטיפת התקליט - ... "לאחר שכל הישובים היהודים הגדולים והצפופים משני צידי האוקיינוס הוכיחו במשך מספר דורות את יכולתם ביצירה ספרותית אידישאית של הזמן ההוא, או אז צפו ועלו ישובים קטנים יותר כמו בוקובינה, שהייתה נעולה בין שלוש מלכויות ושלוש תרבותיות: הממלכה האוסטרית: ערי השדה של אוקראינה, כשבערים הגדולות יותר האוכלוסייה דברה גרמנית.: וערים קטנות שהיו מאורגנות לפי חצרות של רבנים. ההשכלה התנדנדה אז בין הגרמנית המקומית ובין האידיש, שנעשו במשך הזמן חוט השדרה לאידיש המודרנית. זו המסגרת שבה גדל איציק מאנגר. ילד שצמח בתוך עוני יהודי. "יורש של הקבצנים העליזים", ו"בעלי מלאכה מזמרים". מאנגר, הבין את עמו היטב והוכיח זאת בשירים ובבלדות אשר כבשו את כל דוברי האידיש בעולם כולו. סוד כוחו בכתיבתו הוא כמו יין המשתבח עם הזמן". כמו ביצירתו הראשונה: "כוכבים על הגג", כבש את קוראיו, כך גם הספרים שבאו בעקבותיו: "פנסים ברוח", ו"עננים על הגג". בולט בהם הקשר הלבבי של הסופר עם הקורא. אנו עדים ל"רומן הצומח בינו לבין הקוראים המתמשך עם הזמן וחוצה את שכבות העם היהודי כולו". יכולתו לחבר בין הפירוש העממי, המציאות היום-יומית של היהודי בגולה, ההיסטוריה הרחוקה – זהו סוד כוחו האומנותי. השידוך שבין הרצינות המרה והאירוניה המתוקה – בין התמימות וההתפכחות. הסתירות הללו, מצליחות להיקלט בעיני הקורא ומבקר הספרות. מאנגר הטיל את הכישוף שיש בין קרבה משפחתית, וריחוק היסטורי. אבות הספרות האידישאית: "ואלמאלה זבאראזר", כך גם "התחייה", של גולדפאדן, "המכשפה וההוצמאך", ובסוף הנוסח של "שירי המגילה". רק צריך היה להוסיף לו ניגונים מקומיים בכדי להפוך להצגה עממית סוחפת. הפנטזיה אשר כישפה את הדמויות הרחוקות וקירבה אותן בעת ובעונה אחת. זאת כדי לערוך "טיול בזמן" – "לאחור וקדימה", אל "ארץ גן העדן", מקום בו היום-יומי נהפך לנשגב ונשאר בתחום של החיוך האירוני, כדי לצפות ציפוי של זהב את אפרוריות הקיום האנושי ובדידותו של היהודי הפשוט. כך הוא קרב את הדמויות והרחיקם, כדי שהצופה יוכל להזדהות עימם. דרך המילה, ההמחזה והניגון בלט כוחו של האמן – והאומנות האידישאית העממית סחפה את כל שומעיה, גם כאן בארץ הצומחת. הרומן בין השפה – האמן – היה חם ולבבי ופרץ את כל הגבולות!" (דב סדן) גישות לדו- לשוניות: מתעניינים באידיש מבחינת הלשון, מבחינת סנטימנט לגולה. במסגרת ההרצאה – יש להעמיד את הנושא לא רק על בסיס סנטימנטאלי אלא תועלתי. הבנת עולמם של מחברים חשובים מעמודי התווך מספרותנו החדשה. חוקרים חשובים עושים חצי מלאכה, אותו סופר כתב את יצירותיו גם באידיש וגם בעברית. אורי- צבי-גרינברג, כתב גם באידיש, אי-אפשר להפריד בין כתיבתו בעברית ובאידיש: יעקב שטיינברג – סופר עברי. והנה מסתבר שרוב סיפוריו נכתבו בהתחלה באידיש. עלה לארץ ב-1914 את סיפוריו פרסם בגרסה שונה באידיש, ורק אחכ'' בעברית. יש הבדלים ביניהם ("העיוורת", "מות הזקנה"). התהליך היצירתי התקיים בשפת האם. ביאליק כתב את "בעיר ההריגה" תחילה בעברית, ורק כעבור שנתיים באידיש. צריך להבחין ב"מצבים כרונולוגיים" שונים – יש סופר שכותב בשפה אחת ואחר כך בשנייה, יש סופר שכותב בשתי שפות בעת ובעונה אחת. י.ד. ברקוביץ – כותב בשתי שפות. תרגם את שלום עליכם. מכאן, יודעים שהוא יודע אידיש. מתקיימת בתקופה זו – "ניידות לשונית". בבית שלום עליכם אפשר להבחין בכתב ידו של ברקוביץ. "פרקי ילדות" – של ברקוביץ. כותב פרקים-פרקים. שולח ל"מאזניים" (כתב עת), ובמקביל כותב את "שרשרת הזהב" – באידיש. אותו פרק. הרגיש צורך לכתוב בשתי שפות במקביל! בנושא אינטימי כמו ילדותו הראשונה. לעיתים שתי שפות – הופכות להיות שתי גרסאות. ופרטים שונים מתבררים מהנוסח העברי ופרטים מסוימים מהנוסח באידיש. אלה משלימים את אלה. יש מקרים שהדבר לא ברור. לעיתים עשויים לעסוק בחקר סגנונו של סופר – אהרון ראובני, אחיו של בן-צבי. כתב באידיש וברנר תרגם אותו לעברית. זלמן שניאור – היה סופר דו-לשוני. ברדיצ''בסקי – מעיקרו היה סופר תלת-לשוני. קודם כל עברי. אחכ'' אידיש, ובמקצת גם גרמנית. כתב נגד סופרים שאינם כותבים בספרם: "תורגם לאידיש" – או: "מאידיש". פרץ – חלק בספר בתרגומו של שמשון מלצר, מאידיש לעברית. כך, מבחינה תועלתית חייבים להיות ערים לגבי מס'' סופרים שאצלם קיימת דו-לשוניות, הלכה למעשה. ואז צריכים להביא בחשבון סופרים דו-לשוניים שכתבו בשתי שפות ובין סופרים שיצרו יצירות דו-לשוניות. "ספר הקבצנים" – של מנדלי, יצירות מקבילות זו לזו. מה בין נוסח לנוסח: זה מקום לניתוח פסיכולוגי. עגנון – היה כמעט חצי לשוני. יש סיפורים רבים שלו שנכתבו גם באידיש. יש יצירות שנוצרו באידיש, ורק לאחר מכןלך לחפש את המקבילה הנאותה. הדור שנולד כאן – אמיר גלבוע למשל, כתב אידיש. רוב הסופרים שנולדו בארץ הם – חד לשוניים. בעיות אלה אינן קיימות עד הסופרים של "מדינת ישראל". שלונסקי – ידע אידיש, אך לא כתב אידיש. הלקין – מדבר אידיש. תרגם שירים מאידיש לעברית, אך לא כתב אידיש. אליעזר שטינמן – כתב בעברית, ידע אידיש, לעת זקנה כתב באידיש. דב סדן – כתב מסות מקבילות. שטיינברג וראובני – ברחו מהאידיש רצו להשכיח את התקופה הזאת. סיבה אידיאולוגית - הלוחמים נגד האידיש ידעו אידיש בצורה מצוינת ורצו להשכיח את השפה, בגלל תקופת השואה. רובם היו דוברי אידיש. בגלל ההתבוללות יש הרבה דוברי אידיש. לאחר מכן לא התחילה השאלה בארץ. היא קיימת בארצות הגולה. קראו לזה "ימי הביניים הלשונית". האידיש – הפכה לאידיאה. הפכה לשפה של רוב העם. טענו שהיא מאחדת את העם. והעברית – היא עניין של תפילות. היו שגרסו את החד-לשוניות: היו שאמרו: "עברית או רוסית". "...אנו יושבים ברוסיה, נדע רוסית, או עברית, או גרמנית." היו שגרסו ששתי השפות חשובות ליהודים באותה מידה. וניתן למצוא בהם פשרה. הבעיה לא עלתה יחד עם צמיחת הציונות, היא כבר הסתמנה בסוף המאה ה-18. תקופת ההשכלה – "מה נעשה עם השפה הזאת"? אמרו. המשכילים אמרו שיהודי צריך לקבל זכויות במקום בו הוא יושב. ולכן, צריך ללמוד את שפת המדינה, להישאר יהודים, אך לטפח את עניין העברית הקיימת כלשון התפילה והתרבות. – חשבו שאידיש אינה שפה. זה היה כיוון אחד. מצד שני, היה כיוון אחר בתוך מחנה המשכילים – כיוון של הפקת תועלת. ... "נניח שזו לא שפה יפה, אבל זו שפה מובנת". אם רוצים להפיץ קדמה, צריך לפנות אליהם בשפה אחידה. היו כיוונים אחרים בספרות ההשכלה – שאמרו: "אמנם לא מצדדים בשפה הזו, אבל כמכשיר להפצת אידיאלים של ההשכלה, צריך להשתמש בה, ומותר גם לכתוב בה". הדיון התועלתי היה קיים גם בתנועות תועלתיות יותר. על רקע זה התנהלו ויכוחים שונים. בתולדות ספרות האידיש – ספר שנכתב עי'' שמרוק - ..."דו לשוניות הייתה קיימת גם בעידן לפני ההשכלה, בגרמניה ובפולין, התפילות היו בשתי שפות". כתב. ספרות דו-לשונית הייתה קיימת גם בתוך החברה המסורתית שלפני תקופת האמנציפאציה. ספרות קודש, באותו דף היו שני טקסטים. "הקדיש" – כתוב בארמית. הרמב''ם – כתב ערבית וכתב עברית. יהודה הלוי כתב ערבית. "הכוזרי". תורגם לעברית עי'' תיבון. הבעיה הייתה קיימת בתקופות שונות: ארמית, ערבית וספרדית, למשל. במקביל. ביאליק: אמר שסופה של האידיש לחלוף כמו שאר השפות. "זוהי שפה היסטורית רצופה של דור בגלגול חדש"... הסיבה השנייה – התחליף – היצירות נשארות בתנאי שלאחר מכן מתורגמות היצירות לעברית. בחסידות – טיפחו את האידיש כי היא פנתה להמוני העם. רצתה להעלות את האדם הפשוט. נוצרו הרבה דברים באידיש, ספרי היסוד של החסידות, "שבחי הבעש''ט", האגדות על הבעל שם טוב, 1815 – אותו ספר באידיש ובעברית. יש גרסאות שונות, הנוסח באידיש מכיל גרסאות קדומות יותר. "סיפורי נחמן מברסלב" – "סיפורי מעשיות" (פנחס שדה) ספר דו לשוני. גורדוצקי – חסיד ברסלב – הגרסה העברית עומדת בפני עצמה – הדו- לשוניות הייתה גורם פורה. נראה שבאידיש החסידית הסתמן מגע בין לשוני – אבן זוהר קורא לו: "רב-מערכת". לדוגמא: מדינה תלת לאומית: שוויץ – איטלקים – שויצרים – וגרמנים. מגע בין שפות שפה על יד שפה. לא תמיד הרוב משפיע על המיעוט. שלום עליכם – מגע בין אנגלית – עברית ואידיש. האידיש גילתה נטייה להיות במגע עם שפות אחרות. שפה מבוססת על השפה הגרמנית העתיקה. כיון שיהודים שקיבלו את השפה לא נשארו בגרמניה. לזה צירפו יסודות של עברית. מילים מן הפולחן הדתי – בבית הכנסת היו מילים עבריות. בפעילות המסחרית, במשא ומתן עם הגויים. דברו עברית, כדי להתרחק מהגויים היהודים נדדו מזרחה לפולין ולליטא. אז נוספו עוד רבדים של שפות סלאביות. אוקראינית, רוסית בהתאם לאזור בו ישבו. גם יהודים אשכנזים שנדדו לאיטליה במאה ה-17 העבירו את האידיש לשם. בונציה נקלטו גם אלמנטים של שפות רומניות. ינטל שם איטלקי. ג''נטיל. שפרינצה כאילו יהדותי, שם איטלקי: "אספרנצה" תקווה. האידיש הייתה כל העת במגע עם שפות אחרות. שהיו במקום. מילים שהותכו בשפה, ונקלטו בצורה טבעית ובין מילים שלא הותכו בשפה. המילים הזרות רק שיבשו את השפה. אין אידיש אחת יש – אידיש ליטאית, רומנית, ורשאית, אין שפה אחת,כשם שאין אנגלית אחת. באידיש – השפה התקנית הספרותית שבכתב ובדפוס. כל עם מגיע לשפה תקנית – גם האידיש. ובשמונים השנים האחרונות ניתן לכתוב אידיש "תקנית". התייחסות עקרונית לשתי השפות: הבעיה הייתה תרבותית-חברתית-כוללת. אידיש היא שפה עילגת, ג''ארגון. צריך להיפטר ממנה, אמרו. למעשה היה כדאי להשתמש באידיש כדי להפיץ את האידיאולוגיה של ההשכלה כי כך