שאלת הרפורמה ביהדות אינה שאלה דתית. היא אינה מבטאת מאבק על משמעותה וזהותה של היהדות, אלא מבטאת מאבק
בין ערכים דתיים ובין ערכים הומניסטיים-חילוניים.
הויכוח על תפקידם ההיסטורי של התנועה- האם מדובר בתנועה בונה או הורסת, האם יש לה ערך בשמירה על היהדות והאם היא תורמת לשאיפות הפוליטיות והלאומיות של העם היהודי- כל זה ויכוח פסול, שכן הוא הופך את הדיון על משמעות הדת לדיון פוליטי-דתי המרוקן מכל תוכן.
הדת אינה אמצעי להשגת מטרה או לעשיית תכלית מסויימת. הדת עצמה היא התכלית- אחרת היא חסרת משמעות.בעוד הדת היא תאו-צנטרית ורואה את האדם כמכשיר, הרפורמה היא אנתרופו-צנטרית ורואה את האדם ואת רצונותיו ושאיפותיו כמטרה. לכן הרפורמה אינה תנועה דתית, אלא תופעה אנושית הממלאת פונקציה אנושית.
הדת אינה אלא עבודת אלוהים, כאשר עבודה זאת היא הערך היחיד, בין אם מוצאת חן בעיני האדם ובין אם לא. הרפורמה, לעומת זאת, אינה אלא אחת מצורות עבודת האדם. הפיכת הדת לאמצעי לסיפוק האדם גורמת לכך שהאדם עומד במרכז והכול נמדד על פיו.
הדת בכלל אינה המוסר- באלפי שנות היסטוריה של העם היהודי, היהודים לא התמודדו עם מאבקי החיים והמוות דרך המוסר, אלא דרך התורה והמצוות.באף אחד מהנביאים איננו מוצאים התייחסות ל"מצפון"- מילה שהומצאה על ידי פילוסופים בימי הביניים.
דבריהם של הנביאים מחוסרי משמעות אם לא רואים אותם כנובעים מהתורה ומובילים אל קיום ההלכה. רעיון זה מגולם היטב בראש השנה- חג זה מסמל את ההכרה במלכות אלוהים והשתטחותו של האדם לפני האלוהים. לראש השנה אין משמעות אם האדם מרגיש עצמו חופשי לקבוע מה יהיו יחסיו עם אלוהיו.
לשני הפרקים מספר בראשית, הנקראים בציבור בשני ימי ראש השנה, יש את המשמעות האמונית העמוקה ביתר: גירוש ישמעאל והגר ועקדת יצחק מבטאים ויתור על כל הערכים האנושיים ומחיקת כל הרגשות הטבעיים לטובת יראת אלוהים. מהתודעה האמונית הזאת מנסה התנועה הרפורמית להתנער.