החברה החרדית הופכת בהדרגה ובעקביות לחברה מודרנית יחסית. אנשיה מאמצים חלקים ניכרים מתרבות הפנאי החילונית, לפעמים על אפם וחמתם
של רבנים. בינתיים מתבטאת המודרניות בבגדים, באורחות פנאי, בהשכלה, ודווקא בין הנשים, אך היא רחוקה מלחלחל לערוצי השקפת העולם והאמונה. החרדים החדשים המבקשים להסתפח אל העולם המודרני, לא עושים זאת כדי להמיר את זהותם הדתית בחילונית, אלא פשוט כדי ליהנות ממנעמי העולם הזה של חברת השפע
המודרנית. הלבוש הוא סממן מודרני הניכר באופן מיידי, אבל הוא איננו סממן יחיד. הנורמות של החברה המודרנית הנהנתנית חדרו לכל תחום של תרבות הפנאי החרדית; לאמיתו של דבר, עצם המונח "תרבות פנאי" מבטא נורמה חילונית-מודרנית, שהרי החרדי אמור לכאורה לבלות את כל זמנו "הפנוי" בלימוד תורה. כך, למשל, זה שנים ארוכות יש מסעדות יוקרה המשרתות את הציבור החרדי. מתברר שהציבור הזה, בעיקר הדור הצעיר בקרבו, איננו מוכן עוד להסתפק בגפילטע-פיש, קוגל וקלופס של בית אמא. הוא רוצה לנסות עוד טעמים ואוכל מעודן יותר. גם המוזיקה שצורך "החרדי החדש" כבר איננה החזנות האופראית ששמע אביו וסבו. הוא מאזין לכוכבי הרוק החרדי: אברהם פריד, מרדכי בן-דוד, משה לאופר, מוטי זינגבוים, ועוד. המוזיקה שלהם קצבית וסוחפת, ממש כמו הרוק המערבי, ורק המלים מזכירות שמדובר בתכנים מהמקורות. מופעי-הענק של הזמרים האלה - במיוחד שני הבולטים, פריד ובן-דוד - מלווים באותם אפקטים של תאורה ועשן כמו אלו של מופעי הרוק. סביר להניח שהמעריצים לא יסירו את חולצותיהם בהופעות כאלה, אבל פרט לכך רמת ההתלהבות, הפיזוז והכרכור בזמן השמעת השירים המוכרים בהחלט דומה. אחד המאפיינים הבולטים בעוצמתה של "החרדיות המודרנית" נעוץ בעובדה שהיא מצליחה להחזיק מעמד גם מול התנגדות של רבים מגדולי התורה ושל "ועדי צניעות" למיניהם. חלק גדול מהתופעות שנסקרו קודם התקבלו בהתנגדות, מנוסחת לפעמים בחריפות בוטה - כפי שהחרדים יודעים לנסח - ובכל זאת שרדו. מה הגורם, או הגורמים, להתפתחות הדרמטית הזו בחברה החרדית? מדוע היא מתרחשת דווקא בתקופה הזאת? יש לכך סיבות רבות. ראשית, כגורם משני חשוב לציין כמה תהליכים שהכניסו נורמות
מודרניות לחברה החרדית: תהליך ראשון הוא יציאת הנשים לשוק העבודה הכללי. רובן אמנם בהוראה, אבל חלקן גם בתחומים אחרים שמחוץ לחברה החרדית. הן מפנימות בעבודתן את חשיבות ההתקדמות הכלכלית, את חשיבות ההשכלה המאפשרת קידום כלכלי ומעמדי, ואת חידושי הטכנולוגיה, ומטמיעות (לפחות חלקן) את ההפנמה הזו במשפחתן וסביבתן. תהליך שני הוא ה"חוצניקים". אלה החרדים המגיעים לארץ מארה"ב או אירופה לשנת ישיבה, או לכמה שנים. העולם החרדי שממנו הם באים (במיוחד בני המשפחות האמידות, שמהן באים לארץ) הרבה יותר מעורה בחברה המודרנית מאשר העולם החרדי בארץ (לפחות עד לשנים האחרונות), והם השפיעו על חבריהם הצברים לאמץ נורמות של לבוש מהודר ובילויים (כולל ביקורים בקולנוע, למשל), והכרה שאין בכך סתירה לתפיסת עולם חרדית. גם אם ראשי הישיבות מוטרדים מן ההשפעה הזו, הם מתקשים להיאבק בה, שכן הם תלויים בכסף שמביאים הצעירים החרדים מחו"ל. חשוב להדגיש שההפנמה בפועל של נורמות מודרניות עדיין אין פירושה שהחברה החרדית מתערטלת מזהותה האידיאולוגית הבסיסית. אדרבה, "החרדים החדשים" מצליחים לקיים תודעה של שניות, שבה, מצד אחד, קולטים ללא קושי את כל מנעמי העולם המודרני, ובעצם העולם החילוני, ומצד אחר ממשיכים להרגיש ניכור ואפילו התנשאות כלפי העולם הזה, כעולם "נהנתני", "ריק מתוכן". החרדי הממוצע כאילו אומר לעצמו: אני אמנם צורך את המנעמים האלה, אבל "אצלם" זהו כל תוכן החיים, בעוד "אצלי" זו רק צריכה פונקציונלית, ומעליה קיימים אצלי רבדי חיים רוחניים ועשירים.