תומאס אדיסון והפונוגראף.

הפונוגראף היה שכלול של הפונאטוגראף של ליאון סקוט מ-1837. מכשיר זה לא הקליט את הקול של עצמו אלא רק יצג תמונה גראפית של הקול. הפונוגראף של אדיסון רשם ושיחזר קולות. ההמצאה הראשונה אותה פיתח אדיסון במעבדתו שבמנלו פארק בניו ג''רסי הייתה הפונוגראף נייר הכסף (נייר אלומניום). המלה פונוגראף היא השם המסחרי למכשיר של אדיסון שמשמיע קולות ומוזיקה על גבי גלילים ולא על גבי תקליטים. אדיסון שיווק אותו ופתח חברה לייצור המכונה באופן מסחרי לשימושים שונים ולהנאה. כיצד אדיסון החל לעבוד על המכונה? כמו עם הטלפון ועם מכשירים רבים אחרים במאה ה-19 הכל מתחיל בטלגראפיה שאפשר לקרוא לה המצאת המאה ה-19. הטלגראפיה כשלעצמה היוותה נקודת מפנה מאוד חשובה במאה ה-19 והיא הובילה לחידושים מהפכניים בטכנולוגיה הוקטוריאנית, כמו להמצאת הטלפון, להמצאת הרדיו, להמצאות שקשורות בתקשורת בכלל ולהמצאת הפונוגראף.
בעודו עובד כדי לשפר את יעילות משדר הטלגראף שלו, אדיסון שם לב לכך שסרט המכשיר פלט רעש הדומה למלים מדברות כאשר הוא מופעל במהירות גבוהה. זה גרם לאדיסון לשאול את עצמו: האם יוכל להקליט הודעות טלפון? הוא החל לנסות לחבר מחט לגליל נייר כסף (נייר אלומיניום) ולהפתעתו ההודעה שלו הושמעה כאשר הוא השמיע את שיר הילדים המפורסם, "למרי הייתה כבשה קטנה..." בעזרת דיאפרגמה של שפורפרת הטלפון ותוך חיבור מחט אליה, אדיסון חשב שהמחט יכולה לדקור סרט נייר כסף על מנת להקליט הודעה. בתחילה לאדיסון היה מכשיר שרק רושם קולות ושומר אותם. רק אחר כך הוא גילה איך להשמיע את הקולות.
בתחילה אדיסון עבד על האינטראקציה שבין המחט לבין העקבות שמותיר הקול. אך עדין המכשיר שלו לא יכל להשמיע את הקול שהוא הקליט. אדיסון ועוזרו דיברו כבר במונחים של פונוגראף והעיתונאים החלו לדפוק על דלת מעבדתם כדי לראות את ה"טלגראף המדבר".
ב-1877 הופיעה כתבה בכתב העת סייטיפיק אמריקן על "מגבר הטלפון" של אדיסון שהוא אומנם בעקרון רק רעיון, אפילו אם עדיין לא לגמרי במעשה, אבל פותח במעבדת מנלו פארק בביתו של אדיסון. בכתבה נכתב: "המצאה נהדרת - דיבור המסוגל לחזרה בלתי מוגבלת מהקלטות אוטומטיות". ובמאמר שואלים: "האם יהיה לנו סוג חדש של ספרים?" "האם כתיבת אותיות תהיה תהליך של העבר?" התשובה לשאלות אלה היא: "מדוע לא, אם על ידי פשוט לדבר לתוך הפיה הדיבור שלנו מוקלט על דף נייר והמתקשר יכול על ידי אותו נייר לשמוע אותנו". ושוב שואלים: "האם יהיה לנו סוג חדש של ספרים?" וספקולציות אודות: "דמיינו לכם אופרה...ששרים אותה על ידי הווקאליסטים הגדולים ביותר וכך היא מוקלטת וניתן לחזור עליה כמה שנרצה".
בסוף המאה ה-19 כאשר בוקעים קולות של פונוגראף ממעבדת מנלו פארק, אנשים לפתע מבינים שהם לא יצטרכו ללכת לאופרה יותר כדי להקשיב ליצירות של זמנם, אולי אנשי קונגרס ופרלמנט יוכלו לנאום ולהעביר נאום מוקלט באמצעות הפונוגראף? הפונוגראף של אדיסון עדין לא היה מוגן בפטנט - אבל הוא כבר הוכרז לכל העולם שהשתהה והתפלא לנוכח הפלא שיצא ממנלו פארק. אבל אחרי ההודעה הדראמטית ב"סיינטיפיק אמריקן" עדיין לאדיסון לא היה מנגנון הפליי-בק למכשיר. כלומר, עדין הייתה חסרה לו השמעת ההקלטה במכשיר. הייתה לו היכולת לרשום קולות ולשמור אותם אבל להשמיעם? עדין הוא לא יכל.
אדיסון ביצע ניסויים יומם ולילה והוא הגיע לדגם הפונוגראף הראשון: גליל מנחושת מוצקה בעל חריצי ספירלה שהיה מותקן על בורג והועלה בעזרת ידית. הגליל הסתובב כמו שיפוד בצורה אופקית מימין לשמאל. הגליל היה מלופף בנייר כסף (נייר אלומניום) ונייר זה היה מדיום ההקלטה החדש במקום נייר השעווה ששימש את אדיסון קודם לכן. נייר הכסף היה לחוץ ומתוח חזק לתוך החריצים. המחט שהייתה מחוברת אל מרכז הדיאפרגמה דהרה אל תוך החריצים ומחט זו הופעלה על ידי הקול האנושי המדבר - למען האמת הקול האנושי הצורח...כי היה צריך לצרוח לתוך פיה דמויית משפך שהייתה עשויה ממשדר טלפון. נייר הכסף פתר את בעיית ההקלטה (הפליי-בק) וכך אדיסון השלים את הפונוגראף. כדי להפעיל את הפונוגראף היה צריך קודם כל ללפף את נייר הכסף סביב הגליל בדיוק בכמות הנכונה של המתיחות, כך שהוא ימתח על החיצים תחת הלחץ של המחט ולא יקרע בתהליך. אחר כך היה צריך להבריג את הבורג במקום הנכון. ואז היה צריך למשוך את המחט ואת המשפך החוצה מהגליל ולסדרם במקום.
אולם קם מתחרה לאדיסון. הראשון להכניס את מושג התקליט שעליו יושמעו קולות ומוזיקה על ה"גרמופון" היה אמיל ברלינר בסוף המאה ה-19. הוא היה המתחרה של תומס אדיסון ושל הצילינדר הגלילי שלו ב"פונוגראף" להקלטת קולות וצלילים. מושג התקליט היה לבסוף המפתח ליצור המוני של הקלטות. ברלינר יליד גרמניה, שהיגר לה"ב מגרמניה, החל לייצר תקליטים מחתיכות זכוכית ומחתיכות אבץ מצופות ברצועות של שעווה שעליהן היה מקודד הקול. ב-1887 ברלינר רשם פטנט על המכשיר שלו והתקליטים והוא קרא לו גרמופון: הגרמופון סובב את התקליט, ידית מסתובבת בגרמופון החזיקה מחט שקראה את החריצים שבתקליט על ידי רטט וכך היא העבירה את המידע לרמקול הגרמופון. בחריצים של התקליטים נחרט מידע הקול. ב-1896 ברלינר החליף את הידית המכנית שהפעילה את הגרמופון במנוע מכני. כתוצאה מצעד זה המכירות של הגרמופון עלו.
בדיוק כמו אדיסון שבחר את שיר הילדים "למרי הייתה כבשה קטנה..." להקלטה הראשונה שלו על גבי הפונוגראף, ברלינר בחר גם כן שיר ילדים להקלטה הראשונה שלו על גבי הגרמופון: "בוא נצנץ אלי כוכב..." ברלינר העסיק כמה מוזיקאים כדי להקליט על גבי התקליטים.
ב-1893 הוא הקים את חברת הגרמופון והגן על זכויות הפטנט שלה בעזרת עורכי דין ומשקיעים. החברה של ברלינר התאחדה עם חברות קטנות נוספות. הסמל של החברה היה הסמל המפורסם של הכלבלב הקטן "ניפר" אשר יושב מול שופר הגרמופון ומקשיב ל"קול אדונו" (master''s voice) אשר מושמע בגרמופון. ומיהו קול אדונו? הקול של אמיל ברלינר...

סיכומים נוספים אודות תומאס אדיסון והפונוגראף.