פילוסופיה יוונית

ראשית המחשבה הייתה בשאלת התנועה, התנועה בין הניגודים חורף וקיץ, יום ולילה, חום וקור, התרחבות והתפשטות. הכל משתנה הכל זורם, אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים, אמר היראקליטוס. כאשר הגיעו לשאלת האין והיש הופיעו אלה כניגודים נוספים. התנועה של החפצים לעומת האיזון ביניהם והיעדר התנועה הם הפכים. חלק מן היש השלם לעומת השלם הם הפכים. שיטת חשיבה שהתפתחה ממושגי היש והאין ושאר ההפכים והניגודים נקראת דיאלקטיקה, הוכחת האחד על ידי העמדתו מול ניגודו. כאשר קיים דבר אחד, קיים אחר השונה ממנו אבל גם דברים הדומים לו. כל דבר מוגדר על ידי האחר ההפוך ממנו או השונה ממנו. כל דבר קיים משום שמצוי היפוכו כמו שהחושך קיים משום שיש אור. לבסוף מגיעים לאחדות הניגודים, סינתזה. הישוב בין הניגודים, המסקנה היצירתית, היא צעד נוסף של הפילוסופים היוונים. הפילוסופיה הוכיחה את האחדות על ידי היגיון ולא כהנחה דתית. דרך היש והאין נעשה הניסיון הראשון בהיסטוריה להוכיח בדרך ההיגיון את קיומו של אלוהים, כלומר, אלוהים נזקק לאישורו של האדם על קיומו. הטענה הייתה שכל היש הוא אחד, ומהאחד, האל, הטבע, יוצאים הרבים. שיטת הדיאלקטיקה הועילה לחשיבה מתמטית מדעית, לבדיקת תכונות החומר, ושיטה זו שרירה עד היום. המסקנה מקיום ההפכים שונה מדת לדת. בהינדואיזם ובבודהיזם המטרה היא להיות אין, להיטמע עם ההוויה תוך כדי השלמה בין הניגודים המפריעים לאחדות, וכך להיפטר מהם ולהפוך לאין, לאלוהים. המסקנה ההפוכה בפילוסופיה היוונית וביהדות, היא לעשות, להישאר בתוך עולם ההפכים, כמלחמה ביניהם או כעבודה ויצירה חדשה משני ההפכים. בטאו המסקנה היא להיות שני ההפכים, אבל בצורה מאוזנת. האחדות הוגדרה על ידי היוונים כאהבה ואילו הריבוי הוא פירוד שלאחר מריבה. דעה דומה הייתה קיימת בהינדואיזם. הרעיון השפיע על דורות רבים ועד היום נוטים לזהות אותו עם הרעיון של זרתוסטרא בדבר אל טוב ואל רע, ועם סיפור הבריאה התנכ"י של עץ החיים לעומת עץ הדעת, ואדם לעומת הנחש. במקום לראות את המשחק בין האחדות וההפרדה כתופעה הבונה חיים ויצירות חדשות, הוחלט שהאחדות היא הטוב, האהבה והאלוהות שרצוי להתמזג אתה, ואילו ההפרדה היא הרע, ואת הרע כמובן יש להשמיד. על גבי הרעיון הזה אומנם נבנתה תורת ההיגיון אבל גם הוקמו דיקטטורות דתיות ורוחניות שהפריעו להתפתחות המדעית וגרמו לרדיפות. הגדרת ניגודים הקיימים במציאות החומרית, כמו חושך ואור, רך וקשה, גרמו לנוקשות ולבלבול כאשר הטילו אותם על מושגים כל כך מעורפלים כמו טוב ורע, גבריות ונשיות.
בניסוח של הפילוסופיה המודרנית, השיטה של העמדת ניגודים, עימותם האחד מול האחר, יוצרת שלוש אפשרויות: הראשונה - "או זה או זה", כמו ההצעה לבחור או ברוח או בחומר, אפשרות שניה, של "לא זה ולא זה" כמו בבודהיזם ששולל הכל, והאפשרות השלישית, שהיא כנראה מתאימה לרוב המחלוקות וטובה כאמצעי להגיע לשלום, היא האפשרות של "גם זה וגם זה". אפלטון לא סמך על החושים והעדיף חשיבה על ניסיון. מאוחר יותר, מאז ועד היום, המחקר נשען הן על ניסויים והן על היגיון. כבר אריסטו השתמש, בצד החקירה הגשמית הפשוטה, בתורת הלוגיקה שפותחה על ידו. תורה זו סייעה בהתפתחות המדע בכלל. עד תקופת היוונים החשיבה לא הייתה שיטתית אלא אינטואיטיבית, גם בחיי החולין. החשיבה השלטת הייתה דתית. היא קבעה את העובדות ללא ניסיון וללא איסוף נתונים, כמו: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, מציאות שאף אחד לא נכח בה. היא הסתפקה במשפט אחד, בקביעה אחת, ללא אפשרות ויכוח. תורת ההיגיון הוסיפה ממד נוסף, את החשיבה השיטתית. אם א" שווה לב", וב" שווה לג", אזי ג" שווה לא". כל מסקנה זקוקה לפחות לשני משפטים או לשני פריטים או לשתי עובדות לפחות. המסקנה היא תוצאה ולא הנחה. מאז אריסטו ועד היום נוספו משפטים הגיוניים ומתמטיים חדשים.
התרומה העיקרית של היוונים, בנוסף לכך שלימדה איך להגדיר, הייתה איך להשתמש בהגדרות, איך לחשוב כדי להגיע לתוצאות מעשיות, ואיך לקחת עובדות בסיסיות ולבנות עליהן עובדות חדשות. איסוף עובדות והגדלת מספר המסקנות מביאה להמצאות חדשות, טכנולוגיות חדשות ואמנויות חדשות. בכל מקום בו השתמשו בידע הנסמך על הפילוסופיה היוונית התפתחה התרבות והטכנולוגיה. אריסטו ובני תקופתו יצרו כללים הגיוניים שקבעו מדע מוצק ועומד על יסודות איתנים. רק בימינו עם תקופת היחסיות והאי-וודאות התערערה צורת חשיבה זו במדע.