הטרוטופיה

'הטרוטופיה' הוא מושג שתבע ההוגה הצרפתי, מישל פוקו, בהרצאה שנסע ב-1967 בפני קהל של ארכיטקטים ופירושו 'מקום אחר'(הטרו- אחר, טופוס- מקום). 'המקום האחר' הפוקויאני הוא מיקום נגד הממוקם בלב ליבה של כל חברה והוא שמעניק לה, לדידו של פוקו, את משמעות היותה חברה. מיקומים אלו מוגדרים על ידי פוקו כאוטופיות (או- טופוס: מיקומים שאינם קיימים במציאות) שהתממשו הלכה למעשה. כלומר מיקומים שיש בהם סתירה כלשהיא.
יתרונה של ההטרוטופיה על האוטופיה טמון דוקא ב'יציאותיה הסגורות' לכיוון עולם אידיאלי, כלומר בהיותה מתקיימת במרחב הממשי. את האוטופיה ממשיל פוקו למראה, 'אין מקום', שאינו נתפס והוא מהפך את הפרקטיקות הקיימות. מרחב מילולי שאינו פוגש את המרחב הממשי. את ההטרוטופיה, לעומתה, ניתן לדמות למסגרת של מראה, מרחב קיים שאפשר למקמו ולתפסו ושבמסגרתו הממשית מתרחש היפוך פרקטיקות אוטופי (השתקפות שאינה ממשית- מהפכת). ההטרוטופיה תשמש כסוכנת רפלכסיה של בני החברה המסויימת על עצמם ברגע נתון -הוא רגע ההתבוננות במראה, שממשמע את היותם ומגדיר אותם.
אליבא דפוקו, ההטרוטופיות מתחלקות ל-3 סוגים: הטרוטופיות מהפכות פרקטיקה; למשל: בית משוגעים, בית קברות, קולג', פסטיבל. הטרוטופיות מנטרלות פרקטיקה; למשל: שגרירות זרה בתוך מדינה והטרוטופיות משהות פרקטיקה; למשל: אסון טבע. לדידו של פוקו, לכל הטרוטופיה יש תפקיד בחברה ובתרבות בזמן מסויים. הרפלכסיה מתאפשרת כאשר בתוך החברה עצמה קיים ניגוד פרקטיקות דוגמת שגרירות זרה שבתחומיה האזרחות היא כשל מדינת המוצא של אותה השגרירות. הזרות שבתוך השגרירות ממשמעת את האזרחות השוררת מחוצה לה.
על פי פוקו, להטרוטופיה תפקיד חשוב בעיצוב המרחב- זמן החברתי של כל חברה. חברה שאין בה הטרוטופיות דוגמת בית המשוגעים לא תוכל לייצר הגדרות מבחינות לגבי נורמלי וא- נורמלי, לבדל או לייחד את עצמה. למעט ההרצאה מופיעים בספר גם ראיון שערך פוקו עם פול רבינאו על מרחב ידע וכוח, ראיון עם פוקו על הגיאוגרפיה ואחרית דבר מאת מתרגמת הספר אריאלה אזולאי.