המיתוס של סיזיפוס

מדוע לא להעדיף את ההתאבדות על החיים למרות היותם חסרי תכלית?. בנושא זה עוסקת מסה נפלאה זאת של חתן פרס הנובל אלבר קאמי. המסה קצרה ונוקבת זאת המהווה את תמצית הגותו המוקדמת של קאמי, משקפת את הייאוש והאכזבה העמוקה נוכח זוועות מלחמת העולם השנייה והואקום המוסרי שהותירה אחריה. קאמי בוחר לפתוח את הספר בשאלה "הפילוסופית המשמעותית היחידה" והיא שאלת ההתאבדות. במילים אחרות, שאלת הכרחיותם של החיים, והצבת ההתאבדות כאלטרנטיבה לגיטימית. אני חייב להודות שבקריאה הראשונה של ה"מיתוס" חשתי אי-נוחות מלווה בהערכה. ערך החיים נחשב לערך המקודש מכל בחברה המערבית המודרנית. ערעור על אמיתה זו והצבתה בחזית הדיון דורשת בודאי תעוזה וישירות מסופר. בהמשך הספר מתמודד קאמי עם השאלות הבוערות ביותר איתן מתמודד ובהן מתחבט האדם המודרני. תחושת הריקנות הפנימית וההרגשה שהכל תלוי על בלימה. ירידת הערכים והאלהת האינדיבידואליזם והחומר. קאמי מתאר את תלאותיו של האדם בעולם- השעבוד והניכור בעבודה, מירוץ ההישרדות הבלתי פוסק והקהות הרגשית לזולת. קאמי מתמודד עם סוגיות אלה ואחרות בתבונה ובעין חדה של אמן. ממש כאילו הייה מנתח, החותך בבשרו של החולה, אלא שהאיזמל של קאמי הן המילים. דרך סקירת הגותם של הוגים כגון: דה-סאד, ניטשה, פרוסט ואחרים מנסה קאמי להבין ולשקף את אפסותו של האדם אל מול הטבע ואקראיותו. אחד המאפיינים הבולטים והיפים בספר ובכתיבתו של קאמי בכלל הוא היותו "יוצר אישי", אין ריחוק בין היוצר לטקסט, בקריאת הספר ניתן לחוש את לבטיו ויסוריו של קאמי במסע החיפוש הקיומי. עובדה זאת מאפשרת לקאמי לעסוק בנושאים פילוסופיים כבדים תוך שימוש בשפה אלגורית וספרותיות נוגעת ללב. אחד המושגים החוזרים ונשנים בספר הוא מושג האבסורד. תחושת האבסורד מבטאת את התסכול שנובע ממפגש התבונה וכמהותה לשלמות, אחדות וודאות עם אקראיותו וחוסר אחדותו של העולם. האדם כיצור תבוני בעל מודעות, מהווה מחד, חלק מן העולם, ומאידך עקב תבונתו ומודעתו מבדיל עצמו מן העולם, וניצב מולו, תובע את עצמאותו וייחודו. תחושת הניכור הזאת היא היא מקור יסורינו. כך מתאר זאת קאמי: "לו הייתי חתול בין בעלי החיים, עץ בין העצים, או אז הייתי חלק מן העולם...". פסימי משהו, אתם בטח אומרים, וצודקים. המיתוס נחתם ללא פיתרון, קאמי אומר לאדם, שאין לאן לברוח, תחושת האבסורד תלווה אותנו באשר נלך. החוכמה היא להשלים עם האבסורד, לקבל אותו כנתון קיומי, להבין את חוסר היכולת להבין את העולם, אבל למרות הכל לשמוח. האדם משול לסיזיפוס, לחייו אין שום משמעות מלבד התקדמות במעלה ההר עד המוות...אבל העצה של קאמי היא לסחוב את הסלע ולהמשיך לחייך.