מדובר באחד מהמשלים המוכרים והחשובים בכתביו של אפלטון, שהוא אחד הפילוסופים החשובים של העולם המערבי והתרבות הקלאסית.
במשל
מתוארים אנשים במערה הקשורים ביחד. כל מה שהם יכולים לראות זה את קיר המערה שניצב מולם. הם לא רואים מה קורה מאחוריהם, ובטח שלא מה קורה בחוץ.
מאחורי האנשים הקשורים יש אנשים המשחקים בבובות. האנשים הקשורים לא רואים את האנשים המשחקים, אלא רק את הצלליות של הבובות על הקיר. מבחינתם מדובר באנשים אמיתיים (ולא בבובות).
אפלטון מתאר מצב שבו משחררים את אחד האנשים מהקשר ומכריחים אותו להסתכל אחורה. אחרי שהוא יוצא מההל הראשוני, הוא מבין שיש גם עולם חיצוני- יש דברים שהם מעבר לקיר המערה. אותו אדם חוזר ומספר לשאר האנשים שהם, בעצם, לא יודעים כלום, שיש עולם הרבה יותר גדול ממה שהם מכירים. במצב זה סבר שהאנשים היו מתרגזים על אותו אדם ושוללים את דבריו לחלוטין- הרי לא ייתכן שכל חייהם הם שקר.
אפלטון ממשיל את האנשים הקשורים לאתונאים המוציאים את
סוקרטס להורג כי הם לא מסוגלים להתמודד עם הידיעה שהם לא יודעים.
מה שאפלטון מנסה לומר באמצעות משל המערה הוא שבלית ברירה, כל אחד נולד בסביבה שהוא לא שולט בה. הוא שואל האם ישנה דרך להשתחרר מכבלי המציאות שבה נולדנו? מהי המקבילה להתרת הכבלים במערה?
הפתרון שאפלטון נותן לכך הוא דרך צבירת ידע אמיתי- הידע והלוגיקה הם המפתח לשחרור מכבלי החיים.
במסגרת אמונתו זו כי המפתח לחיים שלמים הוא הידע, מייסד אפלטון בי"ס בשם
אקדמיה- בי"ס שהפונקציה שלו היא להוות מע' חינוכית שמפתחת את יכולת האדם לחקור באופן מדעי את האמת