נקודת המוצא של סארטר לשאלה "מהו אדם?", הינה
החירות הנתונה של כל אדם באשר הוא אדם. החירות אינה מצב שהאדם
שואף אליו, היא היא המבנה האונטולוגי שלו ולפיכך אין מקום יותר לשאלת מקומו של האדם בעולם הקיים בפני עצמו או חיפוש אחר
משמעות קיומית או מהות כוללת לכלל האנושות.
סארטר "הופך" את המושגים כך שראשית קיים אדם (ולא "עולם") והוא, כיצור חופשי, בונה בעצמו את עולם המשמעויות שלו:
המציאות (של האדם),
קודמת למהותו.
אפשר שהאדם ישאל: מה זאת אומרת "הבחירה בידיי?! הלוא קיימים דברים שאינם תלויים בי, שנולדתי לתוכם, כמו המין שלי, הגזע, נתוני הפיסיים וכו'. לא הייתה זו החלטתי שלי להיוולד ואין אני יכול להחליט שלא למות. לא בחרתי אפילו להיות בעל תודעה אנושית (לפעמים הייתי רוצה להיות רק הכיסא שבפינה, או חתול).
כיצד, אם כן, עליי לתפוס את העובדות הללו לאחר קביעתו ה"מרעישה" של סארטר?!". ובכן, הנתונים העובדתיים הללו הם אמנם האדם, אך הם רק חלק ממהותו, יאמר סארטר. האדם הוא חופשי במובן זה שהוא יכול ליצוק לתוך ה"
עובדתיות" שבו כל ערך שבו יחפוץ, הוא חופשי לפרש את הנתונים העובדתיים הללו, להבינם, להעריכם ולתת להם משמעות כרצונו. הוא יכול להבליט או להסתיר אותם, להתגאות או להתבייש בהם, להתכחש אליהם או להשתמש בהם, והכל בהתאם ל"תוכנית החיים" שהוא בוחר לעצמו. באקטים הללו האדם חורג מעבר לנתונים העובדתיים שבו לעבר אין- סוף אפשרויות של מה שהוא יכול להיות, על ידי ארגונם ועיצובם מחדש של הנתונים בכל אופן ובכל זמן שיבחר.
שתי ההוויות הללו מתקיימות באדם כאחד. הן לעולם לא יוכלו להזדהות זו עם זו או לבטל זו את זו. האדם אינו בשום רגע בחייו חירות טהורה או עובדתיות טהורה, הוא שתיהן. אין גם "זכות ראשונים" לאחת מן השתיים- לא הייתה קודם עובדה ואחר כך באה המשמעות, הן נתונות בכל רגע ורגע של הקיום.
המונחים המקובלים לתיאור העובדתיות שבאדם הם ה"יש" או "
ההוויה לעצמה", ואלו המציינים את החירות הם ה"אין" או "
ההוויה בשביל עצמה". סארטר מנסח את הקיום הכפול שבאדם באופן זה: "האדם הוא ההוויה שאינה מה שהנה והנה מה שאיננה": לעולם לא יוכל האדם להזדהות באופן טוטאלי רק עם אחד משני ההיבטים שבו: ברגע שהאדם מזדהה עם נתון סטאטי מסוים, מיד תופיע בתודעתו גם האפשרות של החריגה מן המצב הזה. אם תזהה אדם עם עברו, מעמדו הכלכלי, גזעו או מקצועו הוא לעולם לא יוכל לחוש בנוח משום תודעת החירות שבו שמאפשרת לו תמיד לחשוב על אפשרות של שינוי המצב הקיים, גם אם זה אינו מתרחש בפועל. גם אדם שאינו מעוניין להשתנות וכל חפצו הוא לקיים עצמו בהווה, אינו יכול להתנתק מתודעת החירות הזו (בשל היותה עובדה)- והוא יצטרך לנמק לעצמו מדוע הוא מעדיף לחיות באופן זה. מצד שני, האדם לעולם לא יוכל להתנתק או למחוק, כאילו לא היו מעולם, את העובדות על מוצאו ועברו ולא את העובדות אודותיו שיצר במהלך חייו.
נקודת המוצא של סארטר לשאלה "מהו אדם?", הינה החירות הנתונה של כל אדם באשר הוא אדם. החירות אינה מצב שהאדם שואף אליו, היא היא המבנה האונטולוגי שלו ולפיכך אין מקום יותר לשאלת מקומו של האדם בעולם הקיים בפני עצמו או חיפוש אחר משמעות קיומית או מהות כוללת לכלל האנושות.
סארטר "הופך" את המושגים כך שראשית קיים אדם (ולא "עולם") והוא, כיצור חופשי, בונה בעצמו את עולם המשמעויות שלו: המציאות (של האדם), קודמת למהותו.
אפשר שהאדם ישאל: מה זאת אומרת "הבחירה בידיי?! הלוא קיימים דברים שאינם תלויים בי, שנולדתי לתוכם, כמו המין שלי, הגזע, נתוני הפיסיים וכו'. לא הייתה זו החלטתי שלי להיוולד ואין אני יכול להחליט שלא למות. לא בחרתי אפילו להיות בעל תודעה אנושית (לפעמים הייתי רוצה להיות רק הכיסא שבפינה, או חתול).
כיצד, אם כן, עליי לתפוס את העובדות הללו לאחר קביעתו ה"מרעישה" של סארטר?!". ובכן, הנתונים העובדתיים הללו הם אמנם האדם, אך הם רק חלק ממהותו, יאמר סארטר. האדם הוא חופשי במובן זה שהוא יכול ליצוק לתוך ה"עובדתיות" שבו כל ערך שבו יחפוץ, הוא חופשי לפרש את הנתונים העובדתיים הללו, להבינם, להעריכם ולתת להם משמעות כרצונו. הוא יכול להבליט או להסתיר אותם, להתגאות או להתבייש בהם, להתכחש אליהם או להשתמש בהם, והכל בהתאם ל"תוכנית החיים" שהוא בוחר לעצמו. באקטים הללו האדם חורג מעבר לנתונים העובדתיים שבו לעבר אין סוף אפשרויות של מה שהוא יכול להיות, על ידי ארגונם ועיצובם מחדש של הנתונים בכל אופן ובכל זמן שיבחר.
שתי ההוויות הללו מתקיימות באדם כאחד. הן לעולם לא יוכלו להזדהות זו עם זו או לבטל זו את זו. האדם אינו בשום רגע בחייו חירות טהורה או עובדתיות טהורה, הוא שתיהן. אין גם "זכות ראשונים" לאחת מן השתיים- לא הייתה קודם עובדה ואחר כך באה המשמעות, הן נתונות בכל רגע ורגע של הקיום.
המונחים המקובלים לתיאור העובדתיות שבאדם הם ה"יש" או "ההוויה לעצמה", ואלו המציינים את החירות הם ה"אין" או "ההוויה בשביל עצמה". סארטר מנסח את הקיום הכפול שבאדם באופן זה: "האדם הוא ההוויה שאינה מה שהנה והנה מה שאיננה": לעולם לא יוכל האדם להזדהות באופן טוטאלי רק עם אחד משני ההיבטים שבו: ברגע שהאדם מזדהה עם נתון סטאטי מסוים, מיד תופיע בתודעתו גם האפשרות של החריגה מן המצב הזה. אם תזהה אדם עם עברו, מעמדו הכלכלי, גזעו או מקצועו הוא לעולם לא יוכל לחוש בנוח משום תודעת החירות שבו שמאפשרת לו תמיד לחשוב על אפשרות של שינוי המצב הקיים, גם אם זה אינו מתרחש בפועל. גם אדם שאינו מעוניין להשתנות וכל חפצו הוא לקיים עצמו בהווה, אינו יכול להתנתק מתודעת החירות הזו (בשל היותה עובדה)- והוא יצטרך לנמק לעצמו מדוע הוא מעדיף לחיות באופן זה. מצד שני, האדם לעולם לא יוכל להתנתק או למחוק, כאילו לא היו מעולם, את העובדות על מוצאו ועברו ולא את העובדות אודותיו שיצר במהלך חייו.