האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם

ההרצאה "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" ניתנה על ידי סארטר כתגובה לכל ההאשמות שהוטחו באקזיסטנציאליזם: שהוא מדגיש את כל מה שמגונה במצב באנושי; שהוא מתאר את הבזוי, השפל והנתעב ומתעלם מן היופי של הטבע האנושי; שהוא מייאש; שהוא מתעלם מאחוות האנושיות בבחנו את האדם בבדידותו.
האקזיסטנציאליזם היא משנה הומנית, לדידו של סארטר, במידה שאנו בוחנים את ההומניזם במשמעות שהאקזיסטנציאליסטים מבינים אותו. נבדוק תחילה את העקרונות הבסיסיים של העמדה האקזיסטנציאליסטית ובהמשך נראה כיצד הם מתיישבים עם הרעיונות ההומניסטיים, או מהו "הומניזם אקזיסטנציאליסטי". העיקרון הראשון של העמדה הוא שהקיום קודם למהות- אין האדם נוצר בהתאם לתהליך או נוסחה או מושג המצוי בשכלו של אלוהים. מהותו של האדם איננה קבועה ומחייבת ולכן לא ניתן לדבר יותר במושגים של  מושג האדם האוניברסלי בעל איכויות יסוד, או טבע אנושי (לכל היותר ניתן לדבר על "מצב האדם").  משסולק האל הבורא, הרי שחייבת להיות לפחות ישות אחת שקיומה קודם למהותה, וזהו האדם או ההוויה האנושית. כך שלמעשה האדם נידון להיות בעל חירות ומכאן שהאדם חופשי ליצור את משמעות חייו בעצמו- את ערכיו, תפיסת עולמו, את אישיותו. מכאן נגזרת גם האחריות שיש לאדם. היות שלא קיימת יותר סמכות טרנסצנדנטית, שקיומה מחוץ לעולם או לאדם, לא נותר לאדם אלא להאשים את עצמו בבחירותיו השגויות, או באי-בחירה כלל. על מנת ליצור עצמו, חייב האדם לבחור מבין אפשרויות רבות המונחות בפניו או ליצור אותן בעצמו. האדם "ננטש"- זוהי התחושה המתחייבת לאחר ההתפכחות מאשליית האל. לא קיים יותר דבר שבשמו אפשר לחייב או לשלול, מעבר לאדם עצמו. ההינטשות תמיד תהיה מלווה בחרדה. לכאורה מושג שיוצר עמדה פסיבית לגבי המציאות, אך מושג החרדה אצל האקזיסנטנציאליסטי משמעותו היא הבנה או הפנמה של משמעות הבחירה ומשום כך הוא תנאי מקדים לפעולה. כאשר האקזיסטנציאליסטים טוענים שהאדם הוא אדון לעצמו, אין הם מתכוונים לכך שהוא אחראי אך ורק לאישיותו שלו, אלא לכלל בני האדם. האחריות גדולה יותר, אם כן (וכך גם החרדה), משום שהיא מערבת את האנושות כולה. הבחירות והפעולות שלו, כאמור, יוצרות את עצמו, או במילים אחרות, יוצרות דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. כל בחירה אנושית יוצרת ערך משום שבחירה של דבר מעדיפה אותו על פני אפשרויות אחרות. באופן זה יוצרת החברה האנושית את ערכיה, והללו כמובן ערכים ההולמים את ההווה, את הממשות הקונקרטית של בני האדם ואין להם תוקף הכרחי, לא לעבר ולא לעתיד.
המושג "ייאוש" במובנו האקזיסטנציאליסטי, פירושו שעלינו לפעול ללא תקווה. אין הכוונה לומר שאין תקווה, אלא שאין להסתמך עליה- עלינו לצאת מנקודת הנחה כי חובתנו היא לסמוך רק על מה שהגיוני שיקרה ורק על מה שאנו מסוגלים לעשות בעצמנו. הייאוש, גם הוא ביטוי למפוכחות, להבנה שהאדם צריך לקחת את האחריות לידיו שלו בלבד ולא להיתלות בגורמים חיצוניים.
השימוש של האקזיסטנציאליזם במונחים שליליים כמו ייאוש, חרדה והינטשות, וסילוקם של הגורמים שעד כה העניקו לחיי האדם משמעות שהיא מעבר לו, גרמו לתפיסה להצטייר כפסימית מאוד, מבלבלת, מסוכנת לאדם ומכאן- לא הומנית. אך "שום משנה איננה אופטימית יותר מזו המעגנת את גורלו של האדם בתוכו הוא", טוען סארטר (עמ' 33). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם משום שהוא מאמין באדם ולכן הוא קורא להתפכחותו מאשליות משוללות כל יסוד ולהטלת האחריות בידיו לעיצוב דמותו ודמותה של האנושות כולה. האקזיסטנציאליזם, טוען סארטר, היא ההשקפה היחידה שאיננה הופכת את האדם לאובייקט, כלומר, אל מערכת תגובות קבועות מראש. בסובייקט קיימת התכונה של האפשרות לחרוג מעבר לעצמו- להיות מה שהוא בוחר להיות, וזהו יסוד הומניסטי מובהק. משום שאין מערכת מוסר כללית המחייבת את כלל בני האדם בחברה לפעול על פיה, נטען כלפי האקזיסטנציאליזם כי הוא עשוי להוביל לאנרכיה. אך ראינו כי סארטר מנסה להוכיח כי לאקזיסטנציאליזם יש דרך ממנו והלאה כאשר בחירה של סובייקט אחד, אף אם היא מקיימת את מטרתו הפרטית בלבד ולא מטרה נשגבת הנוגעת לכלל החברה, היא בחירה למען האנושות כולה.
מושג האותנטיות מבטא את תפיסת האדם של האקזיסטנציאליזם. האדם, כיצור שקיומו קודם למהותו, מתקיים באופן אוטנטי כאשר הוא מבטא את חירותו שלו ואף את חירותו של אדם אחר. המקום היחיד בו אפשר לשפוט אדם בבחירתו הוא כאשר הוא אינו עושה כן. רעיון זה אף הוא מבטא את העיקרון ההומניסטי של אדם ביחס לאדם אחר. שוב, אין האקזיסטנציאליזם בוחן את האדם רק בבדידותו, כפי שנטען נגדו. האקזיסטנציאליזם מודע לכך שאין האדם חי בוואקום ואף מציין את תפקידו החשוב- "בני אדם אחרים חיוניים לקיומי ולכל הכרה שאני יכול להשיג על אודות עצמי. בתנאים אלה, הגילוי העצמי שלי הוא באותה מידה גם גילוי הזולת, כחירות מול חירותי.. אנו נמצאים בעולם שאפשר לכנותו בין-סובייקטיבי, ובעולם כזה האדם מחליט מי הוא ומי הם האחרים" (עמ' 35).  האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, אם כן, משום שהוא מערב גם מושג של חירות וגם מושג של אחריות, והללו מושגים שאינם קשורים בהכרח לקיום או לאי קיום האל. האקזיסטנציאליזם, למרות היותה גישה אתאיסטית, אינה מנסה להפריך את קיום האל. והיה אם הוא קיים, אלו מושגים שכרוכים באדם עצמו בלבד.