התודעה העצמית של האדם, שהיא פעילות תבונית בסיסית, ושנתפסה בתולדות הפילוסופיה ככלי שבאמצעותו יוכל האדם להגיע אל ה"אמת", מקבלת
אצל ניטשה מימד אחר לחלוטין; בעוד שהיא נתפסה כ"חיים", רואה בה ניטשה כיסוד "שולל חיים", מלאכותי ומסלף. אנו מסוגלים לחשוב, להרגיש, לרצות, להיזכר, לפעול מבלי להיות מודעים לכך. למעשה, הוא טוען, רוב פעילותינו האינטלקטואלית מתרחשת ללא מודעותנו אותה. מדוע בכל זאת קיימת התודעה, אם מיסודה היא מיותרת?
תשובתו של ניטשה נעוצה במושגים של צורך, נחיצות. התודעה העצמית היא דבר שמתהווה ביחס למידת הצורך בה. אנו זקוקים לתודעה על מנת לתקשר- התודעה אינה אלא רשת תקשורת בין אדם לאדם. הצורך בתקשורת, או בהתוודעות, כפי שניטשה מכנה אותה, היא תוצאה של כורח ממושך שרודה באדם, שהוא בבחינת בעל חיים השרוי במצוקה ובסכנה הזקוק לאחד שכמותו על מנת שיעזור לו. וכאן באה ה"תודעה" לעזרתו: בראשיתו של התהליך, חייב האדם להבין מה בדיוק מציק לו, מה מצב רוחו, מה חסר לו, מה הוא חושב- הוא חייב להגדיר לעצמו את כל הללו על מנת שיוכל, בהמשך, להעביר את המידע הזה לזולתו. מהלך זה נקרא "רפלקציה", "החזרה": חקירה פנימית של האדם את פעולותיו וחוויותיו באמצעות המחשבה שלו. תהליך זה, הן ה"רפלקציה" והן ההתוודעות, מתרחש במילים, בסימני הודעה ורק משום כך הוא אפשרי. מכאן שהתפתחות הלשון והתפתחות התודעה שזורות זו בזו והן תהליכים בלתי נפרדים זה מזה. הרעיון כי התודעה הינה תחום השייך לקיום הפרט, היינו- שבאמצעותה לומד האדם להכיר את טבעו שלו, את ייחודו, את פנימיותו, אינו תקף עוד. התודעה היא תחום השייך, אם כן, לכל מה שיש בו מהטבע הקיבוצי והעדרי- לעולם יוכל האדם ללמוד רק על ה"בלתי פרטי" שבו, על "ממוצעו". החוויות והפעולות שלנו תמיד תהיינה אישיות ומיוחדות, אך בו ברגע שאנו "שמים אותן במילים", הן חדלות להיות מה שהיו ולא רק שהופכות להיות בלתי אישיות, אלא גם מקבלות מימד שטחי, רדוד, "ממוצע". לא ניתן "להמציא" מילים לדברים שרק אדם אחד חווה אותם ולכן, על מנת שנוכל להידבר ולהתוודע, אנו מחפשים את ה"שווה" בינינו, את המשותף לנו- למעשה אנו "אונסים" את הפעילויות הפרטיות שלנו, משנים ומסלפים אותן כדי שיוכלו להיות כאלה ש"נתפשות" על ידי כול.
ניטשה מנתץ כאן את התפיסה הראציונליסטית הטוענת כי האדם, בכוח שכלו בלבד, מסוגל להכיר את ה"אמת". אין ברשותנו כוח מיוחד להכרה, הוא טוען, כל ה"הבנה" וה"ידיעה" שלנו מצטמצמת לתועלת שהיא מביאה לאינטרס של המין האנושי. במילים אחרות: ה"אמת" הינה כל מה שמועיל לנו בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב.
מהו, אם כן, אותו צורך של האדם ב"
הכרה"? ראינו שניטשה תולה את הצורך בהתוודעות באיזו שהיא חולשה אנושית: הזדקקות לעזרה, להגנה. אין זה מפתיע לראות שגם את הצורך ב"הכרה", תולה ניטשה בחולשה אנושית: הפחד של האדם מפני ה"זר", ה"בלתי ידוע". האדם המבקש להכיר מעוניין שדבר בלתי ידוע יוסבר על ידי דבר ידוע: משהו שאינו מעורר את תימהוננו, דבר שאנו מורגלים בו. ההכרה מקנה לנו שליטה וזו מחזקת את ביטחוננו העצמי. אם כך, כל המדעים למיניהם, בכללם גם מדעי ההתנהגות או הפסיכולוגיה, הם תוצר של האדם, שתפקידו לערוך סדר, להבין ולהכיר על מנת לשלוט, "להרגיש בבית", ובכך לחזק את ביטחונו העצמי. הנחת היסוד הקיימת בבסיסם היא שקיימת חוקיות בטבע ועלינו להכיר אותה: אפשר שהכרה זו תהא כשלעצמה ואפשר שתהווה רק כלי בידי האדם, לתועלות שונות. לניטשה אין בעיה כלל עם האפשרות השנייה. ראינו שהוא מגדיר את התודעה העצמית במונחים של אינטרס אנושי. אך הוא אינו מקבל את הנחת היסוד באשר לחוקיות הטבע, בטח ובטח לא באשר ל"הכרה" של חוקיות כזו. יש בתפיסתו את התודעה העצמית משום ביקורת חמורה על הפסיכולוגיה, שאף היא מתיימרת לאובייקטיביות. היא מניחה מראש מבני-על ודפוסי התנהגות בסיסיים ותיאוריות של סיבה ותוצאה ומארגנת את האנושות על- פי קטגוריות. ההנחה היא שברגע שאדם מסוים יבין או יכיר את ה"סוג האדם" אליו הוא משתייך, הוא יחוש יותר בנוח ויהיה לו קל יותר לשלוט או לווסת את התנהגותו, אם ירצה בכך, בעזרתו האדיבה של המטפל שלו, שהוא הרי "יודע". זה לא מפתיע כלל וכלל, שהרי האדם מחפש את הדומה לו ולא את השונה וה"זר", ממנו הוא פוחד. כיצד עושים זאת? באמצעות החקירה העצמית, באמצעות התודעה העצמית. אנשים שמשתמשים בשירותי הפסיכולוגיה נופלים בפח, יאמר ניטשה. הם לא באמת "יכירו" את עצמם אלא דווקא יתרחקו מעצמם ומייחודם. הפסיכולוגיה, אם כן, היא מסוכנת משום שהיא מתעקשת להיקרא "מדע"- גוף של "ידע" בעל כוח בלתי יתואר על המין האנושי, שאנו מתקשים להטיל בו ספק.
למעשה, התודעה העצמית "מתנהגת" כמו מדע; כל מדע מבוסס על אמונה בהכרחיות, באמת, בדפוס ובמבנה קבועים שחוזרים ומתבטאים בתופעות הקיימות. ראינו שהאדם הבודד יכול להסתדר ללא תודעה, אך כחלק מן הכלל, הוא חייב לבוא במשא ומתן עם הזולת, משא ומתן שמתנהל באמצעות השפה. וכך, הפעילות האנושית, שהיא ממהותה אינדיבידואלית, בלתי-קומוניקטיבית, רב-גונית, ייחודית ופרטית הופכת להיות מושא שאפשר למיינו לקטגוריות, שאפשר להגדירו במונחים של סיבה ותוצאה, אפשר לחייב או לשלול אותה, למדוד ולהעריך, על פי פרמטרים קבועים מראש.
ניטשה מראה לנו את הבעייתיות שמעוררת התודעה העצמית. אפשר גם בלעדיה, הוא טוען. אך לא ייתכנו חיים חברתיים ללא תודעה עצמית, וזה כבר ברור לנו. ומכאן, מה הלאה? האומנם ניטשה קורא לכולנו לעזוב את ה"עדר" ולצאת לחיי פרישות? לא ולא! כל שהוא מבקש הוא שנחדל להעניק לתודעה העצמית את העוצמה שאנו מייחסים לה: היא אינה מלמדת אותנו דבר על עצמנו כיצורים טבעיים- למעשה, היא מחסלת את כל מה שטבעי וספונטאני בנו; היא מדכאת את רוחנו החופשית ממהותה; היא מרחיקה אותנו מהעצמיות שלנו; היא ה"פתרון" שלנו למצוקותינו האישיות: פחד, הזדקקות, תחושת סכנה, חוסר אונים וחוסר בטחון. היא אינה אלא מסיכה מפני הללו. ניטשה מעוניין שנהיה מודעים לכך שהתודעה אינה אלא מסיכה- שהתודעה תהיה מודעת לעצמה! לכאורה יש כאן סתירה, אך לא כן- שכן ה"מודעות" הזו היא חוויה פרטית: כולנו משתמשים ב"מסכה" הזאת ומודעים לעובדה שזוהי "מסיכה", אך לא "מדברים" על זה – זהו אינו מושא של התוודעות.