את האמת אני אגיד לכם,אני מחפש
סורגים,
עשרים וארבע שנים אני לא מוצא במה להאמין.אבל הרצון קיים,ולכן אני ממשיך בחיפוש.
באנשים הפסקתי להאמין מזמן,הם מחלה בגוף שלי,וסיפור ארוך ומוזר.הם זה העשן והעפר מהסיגריות שלי,
מילים קשות להבנה אומנם אבל זה ככה.אני מעדיף להישאר מחוץ למעגל שהם עומדים בו.מחוץ לכול מה שמזכיר לי אותם.
תגידו,ראובן,אתה גם אדם,ועוד כזה מקובל,מה קרה לך?,אתה הרי אף פעם לא מראה סימני מצוקה בזמן שאתה איתנו.
לא חברים,הרי מבחוץ אני נוצץ,אני לא יכול אחרת,מבפנים אני בוער,אש,אני לא מרגיש שייך אליכם,וזה כל כך קשה לי,כל כך לא נעים.אני לא אדם דכאוני,אני מרחם עליכם,על זה שאתם לא מסוגלים להבין אותי.
ההסתפקות שלי ,היא חוסר ההספקות,גם בך אלוהי,אני כל הזמן שואל את עצמי,בשביל מה אני צריך אותך,
אני מסתדר לבד יפה מאוד,יודע מה טוב ומה רע,הכול בידי,בשביל מה אני צריך אותך?
אתה כרגיל לא עונה,אבל אני הבן האובד,דג בלי מים,מחפש אוויר,מחפש אותך.
עשרים וארבע שנים.
ולא באהבה,ולא בשנאה,ולא במה שדומה להם,אין כסא,אין שבת,אין חג,אין לי מנוחה.
אהובתי,את כל מה שיש לי,ומה שמזכיר לי שאני חי.אני אוהב אותך,את יודעת את זה.אהובתי זה אני שמפריע לך לחלום,כי החלומות שלך פשוטים וקדושים,כמו תפילה לשלום,לגשם,לגאולה,והרצון שבך הוא שדה פרחים פורח,ואני מפחד לשרוף לך אותם,מפחד לאבד אותך,לכן אני רק אומר כן,אך בליבי אהובתי,או בליבי החצוף יש שיטפון,הוא רוצה להטביע את הרגש שלי כלפייך,הוא רוצה שאני אברח, רחוק מכל מה שאני אוהב ויכול לגעת בו.
והנה דמותו,הנה הדמות האין סופית,הנה הוא במלוא הדרו,יפה,לא נראה,נורא,אכזר וטוב.הנה מה שאני מחפש,
הנה הסורגים האלה.הם היו כל הזמן הזה איתי.
סורגים של החופש שלי, של הבריחה מימכם,של החיפוש.
לא פלא שאני המשכתי לטעות בזמן שהיית איתי,שאני המשכתי לא לראות אותך,אולי אני חיפשתי משהו אחר.אלוהים אחר,דמות,לא יודע למה ,על תשאלו אותי.
הסורגים שלי,זה הכלא שלי,זה המוות שלי,זה הגורל שלי.
אין נפש שיש בה חופש,
בכל חופש יש חומה,
השאלה מי יבנה את החומה,
או אתה,
או מישהו בשבילך
עשרים וארבע שנים,בכדי לכתוב את זה..