תסמונת העצב האהוב

אני אוהבת להיות עצובה.
אני אוהבת את העצב רגע לפני שהופך להיות אמיתי ואת הרגעים הראשונים שלו. את ימי הזיכרון ובתי הקברות וזכרונות של אנשים אבודים.
משתדלת לשחזר את העצבונות הקשים שחלפו עליי במהלך השנים, מתעכבת על שניות השיא שלהם.
מושג הרחמים העצמיים לא מחיל את חוקיו על התחביב הסביל הזה.
אינני זקוקה לחמלות הזולת. אולי כי בעצב יש משהו פרטי יותר מהשמחה. אישי, זה המצליח להזכיר את שייכותי לעצמי. כפי שעם מתאחד בעיתות של אבל, מלחמות וחורבן, כך אני מתגבשת עם כאביי, מחבקת אותי ומאשרת זאת ביום יום הנייטרלי, שלא מקנה לי נימוק לגאלי לגעת בי וללטף.
יש שם התייחדות והתאחדות עם אני. כל הרגשות, המחשבות, וכל הפנים שלי הופכים לפרצוף הומוגני, לבשר אחד.
העצב משרת את עם הסגולה זה המשלם בקורבן של סבל על היותו כזה.  תלאות המתורצות ע"י האל כתשלום סמלי בעבור הדם הסגול שהקיז בנו.
תחושת העצב מרשה לי להאזין לעדותי נגד העולם, על כל פשעיו בי, על אותם שחפו מפשע מחמת הספק. הם שמידת רחמיי מחלה להם, למען שלום בית, בתוכי ובינינו.
בקונגרס ההתבודדות של רגשתי המדוכדכת; השמחה, האושר, הפשרנות, סלחנות, האשמה וייסורי המצפון כולם חולקים כבוד לצער רטרואקטיבי, על ימי מאסר שגויים של עצבות זכאית.
 
מיצוי האושר מתוך הרגשה נמוכה מותנה בתוגה פיקטיבית. עצבות בזהות בדויה. מערכת יחסים פיאודלית, בה רצונותיי מעבידים את המלנכוליה ולא ההיפך. אין לה מנדט על תחושותיי, היא אמה נרצעת למצבי הרוח של הגיוני.
העצב משפר את אורח חייה של בחירת ליבי: הכתיבה ומהווה עבורה תנאי גידול הכרחי. האמנות מקדשת את העצב וממנה אותו לכלי המלאכה של הוריה, האמנים.
 "משוררים מעדיפים את החיים בצורה כואבת, נופלים אל תוך בורות שהם עצמם חופרים"\אביב גפן "משוררים" אביב גפן היטיב לתאר בשירו את האינסטינקט הבסיסי של היוצרים לחלות במלנכוליה, להימנע ממשככי כאבים  ואמצעי מניעה. יש ונדמה כי פה קבור הכלב, זה הנושך אותי לדכדוך.
יוקל עימי לענות לילדיי {הפוטנציאליים} כיצד באו אל העולם על פני עומס הנימוקים לתסמונת העצב האהוב האונסים אותי לספר אותם.
שכן, מגיפת העגמומיות תקפה אותי עוד בילדותי, העידן הפרה-אומנותי של חיי, מה שדורש ביאור נקי מאינטרסים אמנותיים לזן הנוגה הזה . ייתכן ונשאית עצב אני ואולי לא.
ניתוח פתולוגי של תסמיני המחלה מראים כי הנפש סבלה מבגרות יתר הגובלת בזקנה מוקדמת. צילום רנטגן רטרוספקטיבי של תודעתי מעלה חשש שסיגלתי לעצמי עצבות  כך שתוצאות הבדיקה יוכיחו את בגרותי, עולמי הפנימי העמוק, תבונתי, בינתי. לעורר פליאה על פער ניסי בין סך שנותיי העני, ואופי מחשבתי הוותיק, הודות לתוגה.
שמא אין בכל הנזכר לעיל אמת של ממש.
ואולי אסופת המילים שנתכנסה כאן היום, משווקת לתפארת יגון אמיתי והגון. כל הנאמר לעיל הינו נסיון כוזב וכושל לשכנע את מנכ"ל השכל, כי אני היא זו שבחרה בעצב ולא הוא בי.
השתדלות מיותרת, להיאבק בקואליציית המלנכוליה שנבחרה ללא משאל עם.
תוגה אמיתית, המתחפשת לתחביב.
כאילו שאני אוהבת אותו.
כשלמעשה זו מחלה חשוכת מרפא, מתורצת בחופש בחירה. לקוי.
 
 
 
 

סיכומים נוספים אודות תסמונת העצב האהוב