רציונאליזם ואמפריציזם:
דקארט, האוניברסיטה הפתוחה חלק 2
"אני חושב משמע אני
קיים": לאחר כל תהליך הטלת הספק, דקארט מגיעה לעובדה אחת שהיא ודאית לגמרי: עובדת קיומו שלו. גם אם יטיל ספק בכל כולל הכל, הרי שעדיין הוא קיים כישות מטילת ספק. על פי רעיון זה, על כל אדם לבסס את כל תמונת עולמו על אמת קיומו שלו. רעיון זה בא לידי ביטוי במשפט (תופים): "אני חושב משמע אני קיים" (נוסחת ה-COGITO שמופיעה ב-'מאמר על המתודה' ולא ב-'הגיונות'). דקארט הסביר שאין אף פעולה אחת שהוא בטוח בה לחלוטין מלבד החשיבה. לא ניתן לטעון למשל "אני הולך משמע אני קיים", כי לא בטוח שהאדם הולך; אולם הקביעה "יש לי תודעה של הליכה (או כל פעולה אחרת) משמע אני קיים" היא קבילה כי היא מתייחסת לחשיבה, שהיא הפעולה היחידה שלא ניתן להטיל בה ספק. מכאן שהכרחי לנסח את הטיעון בגוף ראשון יחיד,
משום שהחשיבה היא סובייקטיבית. כמו כן, הטיעון איננו סילוגיזם, כלומר איננו הסקה (יש לזכור שחוקי הלוגיקה כבר נפסלו על ידי הספק) – אלא הבנה אינטואיטיבית. באינטואיציה אנו רואים מיד את אמיתות הקביעה, מבלי צורך לפרקה לרכיבים והסקות לוגיות. (עמודים 97-104). כשאני לעצמי – מה אני? דקארט משיב על כך: "אני דבר חושב". נקודת המוצא של דקארט היא שהוא יכול להגיע לחקר עצמו ולהכרת טיבו ומהותו אף על פי שהוא עדיין שרוי במצב של הטלת ספק. כך הוא דוחה את הרעיון שהאדם הוא גוף ששוכנת בו נשמה – משום שכרגע הוא מטיל ספק בעצם קיומו של הגוף. הוא מטיל ספק בקיומו של הגוף, אך לא מטיל ספק בקיומו של ה-'אני' כדבר חושב (הרי זוהי נקודת הוודאות). וודאות זו נובעת מכך שבכל תודעה יש תודעה עצמית: כלומר אם האדם יודע משהו, הוא גם יודע שהוא יודע (הידיעה פה היא רחבה, וכוללת גם את ידיעת הרצון, החשיבה וכו'). הגדרה רחבה (מכונה בספר "עיקרון האחידות של הנפש") זו מבטלת את ההבחנה בין שכל לרגש ובין שכל לתחושה, משום שגם הרגש וגם התחושה הם סוגים של מחשבה בעלת מודעות עצמית. סיכום: במהותו, האדם הוא דבר חושב, החשיבה היא התכונה המהותית של האדם בלעדיה הוא אינו יכול להתקיים (עמודים 105-108). הסיפור על חתיכת השעווה: דקארט מנסה למצוא את התכונה המהותית של השעווה. לאחר שהוא מסיר ממנה את כל תכונותיה האקראיות, הוא נותר רק עם תכונת ההתפשטות (בלשונו של דקארט, הכוונה לתפישת מקום בחלל). זוהי התכונה המהותית של החומר באשר הוא חומר. ההתפשטות איננה נתפשת על ידי החושים אלא על ידי החשיבה, באמצעות כלים מתמטיים. החושים מספקים ידיעה רק אל תכונות לא מהותיות של החומר, בעוד התכונה המהותית (ההתפשטות) נתפשת על ידי השכל. מתגבשת תמונה סימטרית: נפש שמהותה חשיבה, אל מול חומר שמהותו התפשטות. חילוץ הקריטריונים לאמת: בראשית פרק ג', דקארט נמצא במצב בו הדבר היחיד שהוא יודע זה שהוא עצמו קיים. זהו מצב הקרוי סוליפסיזם (= השקפתו של פלוני שהוא ורק הוא קיים בעולם). דקארט צריך להוכיח את ממשותו של העולם החיצוני תוך הסתמכות על הוודאות היחידה שהשיג, והיא עצם קיומו כדבר חושב. הוא מנסה להוכיח מתוך החשיבה עצמה את קיומו של העולם. כדי לעשות זאת הוא קובע קריטריונים לאמת: ברירות ומובחנות (דבר צריך להיות ברור ומובחן כדי להיות אמיתי). הדעה היחידה העומדת באמות מידה אלה היא אמת שזיהויה כאמת הוא מיידי ובלתי אמצעי; אמת זו היא אווידנטית. דקארט מוסיף תנאי נוסף: דרושה גם ערובת
אלוהים לאמיתותן של טענות הפיסיקה והמתמטיקה. אלוהים לא-רמאי דרוש כדי להבטיח את אמיתותן הנצחית והוודאית של המשפטים המתמטיים, כלומר להבטחת המדע. (114-117). הוכחות לקיומו של
האלוהים: הוכחה ראשונה: בכל מחשבה מעורבת אידיאה, ובחלק מהמחשבות יש גם פעולה; שתי הפעולות העיקריות של רוח האדם הן רצייה וחריצת-משפט. דקארט מחלק את האידיאות לשלושה סוגים: טבועות מלידה; אידיאות הבאות מן החוץ; אידיאות שבונה הסובייקט. דקארט מנסה לענות על השאלה: האם מסוגל אני להמציא את כל האידיאות שלי? תפישה זו כוללת את ההנחה הקדומה שלכל אידיאה יש סיבה (קבלה של עיקרון הסיבתיות). עיקרון הסיבתיות כולל עיקרון כמותי: "היותר אינו יכול לנבוע מהפחות" (כלומר, סיבה קטנת עוצמה לא יכולה להביא לתוצאה רמת עוצמה). כאן מתחילה ההוכחה לקיומו של האלוהים: האלוהים מוגדר כאידיאה של שלמות אינסופית. האדם אינו יכול להמציא את אידיאות השלמות האינסופית, משום שהוא בעצמו ישות סופית. משום שהתולדה אינה יכולה להיות חזקה יותר מהסיבה, ברור שהסיבה לאידיאה זו איננה האדם עצמו אלא ישות אינסופית – כלומר האלוהים הקיים. יש לציין כי אידיאת האינסוף של האלוהים איננה מושגת באמצעות שלילת המוגבלות והסופיות של האדם. האדם מסוגל להכיר במוגבלותו רק משום שכבר יש לו מוופית. אידיאת השלמות האינסופית היא החיובית, והסופיות מתקבלת רק משלילתה. האדם מטיל ספק, כלומר מודע להיותו בלתי מושלם, רק משום שכבר קיימת בו האידיאה של השלמות האינסופית. שלמות זו היא גם טובה לחלוטין מטבעה, וכך מתבטל טיעון השד הרמאי. מבנה ההוכחה: אני -> אלוהים -> עולם. בהוכחה הראשונה דקארט שואל "כיצד נוצרה בי אידיאת השלמות?", בעוד בשנייה הוא שואל: "כיצד נוצרתי אני ובתוכי כבר קיימת אידיאת השלמות?". העיקרון דומה: אין בתוצאה מה שלא היה בסיבה. האלוהים הוא סיבת הקיום של האדם, כבוראו של יצור שניחן באידיאת השלמות. תוך כדי דקארט מציג תפיסה על פיה אלוהים משמר את הקיום האנושי כל הזמן, כלומר מלאכת התחזוקה של אלוהים את העולם איננה מסתיימת ברגע הבריאה. ה-'אני' החושב הוא ישות רגעית שקיימת בזמן החשיבה, אך האל הופך מבטיח שהיא תתקיים ברצף.
כתוב את תקצירך כאן.
סיכומים נוספים אודות דקארט - האוניברסיטה הפתוחה 2