מי רוצה להיות עטלף

הבעיה הפסיכופיסית
 
הבעיה הפסיכופיסית<1> דנה בהגדרת בסיס מערכת

היחסים בין הגוף לבין הנפש של האדם, או אם נבחר לפשט ולהשתמש במונחים של אירועים הכרתיים או פיסיקליים, אזי: בסיס היחס בין חוויה הכרתית לבין אירוע פיסיקלי.
נייג''ל תומס במאמרו "מי רוצה להיות עטלף?" מנסח את הסוגיה באופן הבא: האם אירועים הכרתיים שונים בתכליתם מאירועים פיסקליים במובן כזה שלא ניתן להסביר אירוע הכרתי במושגים פיסקליים; או שמא אירועים הכרתיים ניתנים להסברה מעצם היותם זהים לאירועים פיסיקליים מסוימים. לדוגמא – כאשר עמית מרגיש כאב מתרחשת חוויה הכרתית; האם אותו כאב (אותה התחושה הנתפסת בהכרתו) שווה-ערך לתרחיש פיסיקלי במוחו של עמית, כגון שיגור קבוצת נוירונים?
תומס מפרט שלוש השקפות לגבי היחסים בין הגוף והנפש:
 
·        דואליות – גישה החוצצת את האירועים ההכרתיים מהפיסקליים וגורסת שהפחתה זה לזה אינה אפשרית, קרי כל אירוע מתרחש בנפרד וללא תלות באחר.
·        מטריאליסטית או פיסיקליסטית – גישה המגדירה את החוויה ההכרתית באמצעות הפחתה של ריאקציות פיסיקליות.
·        פנומנליסטית – גישה המגדירה את האירועים הפיסיקליים באמצעות הפחתה של חוויה הכרתית.<2>
ראשית טען תומס במאמר שהחוויה הסובייקטיבית של התודעה לעולם לא תימדד באמצעות שיטות אובייקטיביות של מדע רדוקטיבי, מאחר והתהליכים המנטאליים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם או לאמוד אותם מלבד התודעה החווה אותם בעצמה. חוויות הכרתיות הן בעלות אופי סובייקטיבי ומשום כך המדע – אשר תר אחר אובייקטיביות גרידא, תיאור מתודי של עובדות ומהלכים בטבע – אינו מסוגל ללכוד את האופי הזה. שנית, טען תומס, שמאחר והחוויה ההכרתית היא סובייקטיבית, ומאחר שאין בנמצא הגדרה אובייקטיבית למונח זה, לא ניתן לחבר תיאוריה פיסיקליסטית (תיאוריה הנשענת אך ורק על מונחים אובייקטיביים) שתכליתה לנתח את החוויה. "אין בידינו אף להעלות את בעיית הגוף-נפש לדיון" במובן ש"זה אינו סביר שתיאוריה פיסיקלית של הנפש (mind) תהיה ­­­­­­­­­­­­תואמת.
תומס מעלה הצעה ספקולטיבית כיצד כן ניתן לגשר על הפער בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. נכון לעכשיו אין האדם מצויד לחשוב על אופי חוויה סובייקטיבית במונחים שאינם מסתמכים על הדמיון – מבלי לנקוט את נקודת ההשקפה של הנשוא. לכן יש להנהיג שיטה חדשה: פנומנולוגיה אובייקטיבית שאינה נסמכת על אמפתיה או דמיון. על אף שלכאורה הטכניקה לא תנציח הכל, מטרתה תהיה לתת תיאור לפחות באופן חלקי לאופי הסובייקטיבי של חוויה בצורה שתהיה מובנת גם ליצורים שאינם מסוגלים לחוות חוויות אלה.
            שורש הבעיה אם כן נעוץ בהמשגה שמכתיבה הלשון; הן מבחינת חוסר ההפרדה בין חוויות פיסיקליות לחוויות רוחניות, והן מבחינת חוסר-ההמשגה האובייקטיבית (הלשונית) של אירועים. המושג "אירוע" בלשון נתמך על התרשמות של החושים. מאחר ואלה אינדבידואליים אין דרך לתאר לעיוור מהו צבע ולחרש צליל מהו.
            מושגים חלופיים לאלה שאנו לומדים בגוף ראשון עשויים להקנות לנו הבנה מסוימת לגבי חוויה "x" שלנו אשר מוסווית תחת הקלות של מושגי התיאור וחוסר הקרבה שיש למושגים הסובייקטיביים להציע. לדוגמא: ניתוח פסיכואנליטי משתמש במושגים מדעיים אשר מבצעים הפחתה וחלוקה, והן המשגה של אירועים מהעבר, על-מנת לתת למטופל פרספקטיבה חדשה ומעשירה של התנסויותיו. או במילים אחרות, כפי שמציע תומס, להביט בהתנסות הסובייקטיבית במשקפיים אובייקטיביות.
<1> Mindbody problem – מאחר שבעייתי לתרגם מונח זה אחד לאחד, בחרתי לברוח למקלט הלועזי שם איש לא יטרידני. בהמשך המאמר השתמשתי במושגים רוח, נפש, הכרה ותודעה בתזמון הנראה לי המתיישב ביותר מבחינת התוכן. 
<2> מטריאליזם ופנומנליזם שניהן וריאציות של המונח מוניזם – כלומר גישה התומכת בקיום של אחת מהחוויות בלבד ושוללת את האחרת.