מדוע הליברל בעד חופש דיבור מוחלט? האם הוא צודק בקביעתו?

הקדמה:
  פעילותו של האדם החופשי – היא בבסיסה של התפיסה הליברלית. ההנחה היסודית היא שהאדם בוחר לבצע את מה שרוצה – בצורה חופשית.
-   ה''בחירה'' נעשית באופן אותנטי, תוך ביטוי לאוטנומיה הפנימית של האדם. לא תמיד יש יכולת אמיתית לאדם החי במקום עם חוקים ונורמות התנהגות חברתיות  - להביא לידי ביטוי בפועל את רצונותיו האישיים.
   בתוך כך – "ניצול" חופש הביטוי –מבטא הלכה למעשה את אנושיותו. אך האם חופש דיבור מוחלט – מוצדק?
דיון:
   במושג ה"חופש" ישנן שלוש רמות להגדרה אפשרית – עבור הרוצה להשתמש בו:            א. ניצול החופש       ב. הבחירה בחופש כזה        ג. היכולת האמיתית להביא לידי ביטוי את פעילות החופש.
כמובן – שהיכולת להביא לידי ביטוי את החופש מותנית באמצעים הקיימים בידי אותו אדם!
ולפי עקרון זה – אין אדם היכול להיות חופשי באמת… הרי החברה מורכבת מפרטים רבים מאוד ובהחלט תיתכן ''הפרעה'' אחד לשני על ידי הפעילות המבוצעת (בצורה ישירה ובצורה עקיפה).
   הפתרון המוצע על ידי הליברלים – הינו "השטח האישי" – בו יוכל האדם לפעול בחופשיות. כמובן שקיימים ויכוחים על מהות הגדרת השטח האישי, אך מוסכם על כולם כי מדובר בשטח בו לא תהיה פגיעה פיסית באדם אחר. לפי תפיסה זו קיימת הבדלה בין תחום פרטי לתחום ציבורי. באם תתרחש פגיעה באדם אחר – החברה יכולה לאסור את פעילותו זו ואף להגבילה מראש.
   לפי גישה זו – תפקידו של הממשל הינו לנווט את החברה בצורה שתוכל להביא לידי ביטוי אישי את הפרטים בתוכה – אך למנוע פגיעה באחרים בתוכה. כלומר יש לכבד את "זכויות האדם" בה. אם נתייחס לאדם כמשולל זכויות, הרי לא נתייחס אליו כאל בן-אנוש! בין "הזכויות" נמצא את ההרשאה לדבר, לקרוא ,להביע ולהפגש בציבור באופן גלוי.
   אם ננצל את זכויותינו אלה – אנו יכולים לבצע טעויות (כך על פי גישתו של מיל). טעויות יכולות לפגוע. אך אם אפגע בעצמי – זה ענייני האישי בלבד. הבעיה היא כאשר לא מוצאים חן בעינינו מעשיהם של האחרים, כולל דבריהם. האמונה בעניין אשר נוגד את דעתו של האחר – עלולה להפריע, כך גם אמירה או גילוי דעת בעניין הנוגד את דעתו של האחר – עלולה לפגוע. כאן בא לידי ביטוי אחד הערכים הבסיסיים בליברליזם: "הסובלנות".
"הסובלנות" משמעה – אני סובל משהו אשר לאו דווקא אסכים לו (''חייה ותן לחיות'').
   כל ליברל מכיר בחברה – כפלורליסטית, זאת בגלל הסובלנות. יכולות להיות אמונות ותרבויות שונות עם ביטוי לדעות מגוונות ושונות. דבר זה הוא גם בבחינת "אליה וקוץ בה" – כיוון שהאדם פוחד לעתים מן המגוון, מן השונות שיכולה גם לאיים על חירותו האישית. האדם – כפרט , עומד בבסיסה של התפיסה הליברלית. לכן  באה ההבחנה בין האזור "הפרטי" בו הוא יכול להתפתח באופן אישי - לאזור "הציבורי" . אך באזור הציבורי – אין רצון להשתיק את הפרט מלהביע את דעותיו / עמדותיו והליברלים טוענים נגד ביצוע צנזורה (בבחינת "צנזורע"). המשקל שאדם נותן לאותה שונות חשוב מאוד בהיבט הפרופורציה על דברי מי שאינו מסכים, שאם אין תפיסה במינון סובלני ,ללא פגיעה, הרי זה יביא לאבדן החברה.
   בהגדרת "חופש מוחלט" – יביא הליברל את הבחנתו באשר ל''מעשים'' ו''למלים''.  ההבחנה נובעת מהרצון להבחין ב"נזק" היכול להיגרם ממעשים (הנזק הפיסי) לבין תוצאת המלים. לדידם – מלים אינן יכולות לפגוע בצורה אנושה בחירותו או אמונותיו של אדם , לעומת הפגיעה הפיסית. לכן מוכר ואף קיים עידוד באשר לביטוי מילולי וחופש דעות "פלורליסטי" (כביטוי לאנושיות האדם). אם בגלל חופש הביטוי והדעות יווצר מצב בו לא נוכל להסתדר יחד (מה שקיים אולי בצורה ''טבעית'') – הרי צריך להפעיל שלטון מרכזי עם ממסד פוליטי, שם יוכלו להביא לידי ביטוי בצורה הוגנת ומכובדת את המגוון – מבלי לפגוע או לקפח. כך – יהיה מי שינווט את החברה, יושמעו בה הדעות השונות (גם אם לא יתקבלו) וה"סובלנות" תתקיים בצד ה"פלורליזם".
   הגדרות החופש לביטוי בליברליזם – אולי נשמעות באיכות חברתית / אישית נעימות מאוד. אך האם באמת אין למלים את אותו הכוח "המופחת" המיוחס להן על ידי הליברלים? האם הן אינן שוות ערך לביצוע הפיכה שלטונית כזו או אחרת? האם אין בכוחן להביא אדם ליטול את נפשו בכפו – עקב העלבות? ברור שאלה הן דוגמאות שליליות. קיימות מן הצד השני גם דוגמאות חיוביות – של התלהבות בעקבות השמעת רעיונות, של ביצוע איכותי יותר לפעכליות , חברתיות…) – אשר אנשים קבלו אותן.
   אנשים ברובם לא אוהבים לקבל אחריות מלאה על אחרים (בעובדה – רובם לא נמצאים / עוסקים בפוליטיקה או בפעילות הנהגתית). נקרא לזה – "מנוס מחופש". במקום זאת , הם אוהבים לבטא את דיעותיהם אך לא בצורה "מחייבת מדי". ועדיין אין הם רוצים למנוע מעצמם את החופש לביטוי אישי עצמי. כל זה מוליך לידי הביקורת על מידת החופש לביטוי (לא על הזכות לביטוי!).
   ייתכן, כי ברגע שנקבע על ידי האנשים "שלטון" שעלה – לאור שכנוע (ביטוי מילולי חופשי), יש להגביל את מידת הביקורתיות ואת מידת ההתלהמות המילולית של הציבור על הממשל המנווט. ובכדי שלא תהייה הרגשת "מסך שחור" על פעילותו – יש למסד גוף מטעמו של הציבור שיבדוק את אותה פעילות – וייתן דיווח. כך תהייה אפשרות לציבור להעביר ביקורת וגם לבטא את גישתו בדבר "מנוס מחופש".
   גם בנושא הבין אישי – אדם חייב לדעת מהן הגבולות המילוליים היכולים להוות קו אדום בהתייחסות אל אדם אחר. אם יעבור אותן – הוא יכול לאבד את חברתו של האחר, יכול לאבד גם את סובלנותו ואף את סבלנותו של האחר – שאולי ינקוט בתגובה פחות סבלנית ויפעל להגבלת חופש הביטוי האישי בכוח.

סיכום:
 כבר נאמר "חיים ומוות ביד הלשון" – והאמור נכון מאוד. לא תמיד הפעלת שרירים ומהלך כוחני מביאים לתוצאות מקוות, ועתים תוצאת שכנוע בדיבור – או העברת דעתו של אדם מ"דעתו שלו" גורמים מהפך.
  מהפך – יכול להיות שלילי או חיובי, תלוי מי מסתכל ובאיזה צד של במתרס הוא נמצא.
  הגבלת חופש הביטוי – מאפשרת קביעת "נורמות" חברתיות, אשר ביחד עם מערכת אכיפה מסודרת תוכל לאפשר חיים מתוקנים בחברה מגוונת כל כך.
 יש להזהר מאוד בהטלת "ההגבלות" – שלא לבצע ניתוח עצמי עמוק מדי ובכך לקרוע נתחים אנושיים מתוך החברה בשם "אבטחת הפרטיות והשלמות האישית" של הפרט בה.