שאלה
תאר שלושה אירועים או מהלכים במדיניות החוץ של נאצר (1952-1970). לגבי כל אירוע הסבר כיצד עולה פעילות זאת בקנה אחד עם האידיאולוגיה הנאצרית. תשובה
1. 1955 עיסקת הנשק הצ''כית- נאצר חותם על עיסקת נשק עם צ''כוסלובקיה הקומוניסטית ולמעשה קושר קשר עם הגוש המזרחי בראשות ברה"מ. עיסקה זו ביטאה את רצונו של נאצר להיות עצמאי וליצור יכולת צבאית עצמאית. יחד עם זאת העובדה שעד לאותו זמן ניהל מו"מ עם ארה"ב על בניית סכר באסואן מלמדת גם על גישתו הבלתי מתחייבת לאף גוש.
2. 1955 השתתפות בועידת באנדונג- נאצר היה בין מנהיגי העולם השלישי, אירגון המדינות הבלתי מזדהות. (והיה בעל קשרים עם המנהיגים האחרים טיטו מיוגוסלביה ונהרו מהודו). בועידת באנדונג (שבאינדונזיה) השתתפו כל אותן מדינות אשר לא ראו עצמן שייכות לאחד משני הגושים. פעילותו זו של נאצר הביאה
לידי ביטוי את
תפיסותיו שלפיהן אין לארצו מקום במאבק הבין גושי.
3. 1956 הלאמת תעלת
סואץ ומלחמת סואץ- נאצר אשר לא קיבל מימון מהבנק העולמי לבניית סכר אסואן הלאים את תעלת סואץ. בעקבות זאת פרצה מלחמת סואץ (מבצע קדש במונחים שלנו) שבה נלחמה
מצרים בבריטניה, צרפת וישראל. למרות שמצרים הובסה היתה
מלחמה זו ניצחון פוליטי עבור נאצר שכן בלחצן של ארה"ב וברה"מ נסוגו בריטניה, צרפת וישראל, ונאצר נתפס כמי שעמד מול האימפריות הותיקות ומול ישראל סוכנת האימפריאליזם. באירועים אלו באו לידי ביטוי תפיסותיו האנטי אימפריליסטיות של נאצר. כמו כן זכה נאצר לעליה במעמדו בעולם הערבי והעולם השלישי בכלל.
4. 1958 יצירת קע"מ- מצרים וסוריה מתאחדות במסגרת קע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) מטרתו של
איחוד זה היה ליצור מדינה ערבית מאוחדת שבהמשך יצורפו אליה מדינות נוספות. איחוד זה התפרק ב1961 ביוזמת סוריה לאחר שמצרים הייתה דומיננטית מדי בעיניה. איחוד זה הביא לידי ביטוי את תפיסותיו הפאן ערביות (אחדות ערבית) של נאצר.
5. 1962 מעורבות במלחמת האזרחים בתימן- נאצר שולח את צבאו לעזרת הרפובליקנים בתימן אשר נלחמו נגד צבאות האימאם (המלך) התימני. במלחמה זו אשר נמשכה מספר שנים סבלו המצרים אבידות רבות וספגו ביקורת על התערבותם בעניניה של מדינה ערבית אחרת. מעורבות זו הביאה לידי ביטוי את מדיניותו המתנגדת למשטרים שמרניים וכן את התפקיד שייעד לעצמו כמנהיג העולם הערבי אשר מותר לו להתערב בעניני מדינות ערביות אחרות.
6. 1967 הנהגת הקואליציה הערבית במלחמה מול ישראל- במלחמת 1967 (מלחמת ששת הימים) הוביל נאצר את מצרים סוריה וירדן ובמידה רבה היה אחראי לתבוסה מול ישראל. מלחמה זו החלישה את מעמדו של נאצר וכן היתה המסמר האחרון בארון של רעיון האחדות הערבית (פאן ערביזם). מלחמה זו שהיתה אמורה להיות נצחונו הגדול של נאצר נועדה להביא לידי ביטוי את רעיון האחדות הערבית (שיתוף פעולה כנגד האוייב הציוני) וכן את ההתנגדות לאימפריאליזם אשר ישראל נחשבה בעיני נאצר כסוכנת שלו.
סיכומים נוספים אודות מדיניות החוץ של נאצר