1) בראש ובראשונה שיטת ההצבה הגרמנית. בניגוד לבעה"ב המערביות,
הגרמנים לא הנהיגו סבב - כלומר מספר מסויים של גיחות מבצעיות שהטייס
או הצוות היה צריך לבצע ואז ניתנה לו הצבה לתפקידים שלא בחזית. חלקם הגדול של האייסים
הגרמנים נלחמו ללא הפסקה מרגע שהם הוצבו לטייסת מבצעית. אמנם במקרים מסויימים היו להם אתנחתות בצורת הצבה להדרכה או למטה וכד', אבל לרוב שירותם הקרבי הופסק רק ע"י חופשות ארוכות לצורך ביקור בבית או לצורך החלמה.
2) הנסיון שצברו
הטייסים הגרמנים. השיטה הנ"ל איפשרה לטייסים הגרמנים לצבור נסיון מבצעי רב וגם לשמר אותו. נוסף לכך, גרעין הטייסים הותיקים שהיה קיים בכל טייסת היה בעל ערך רב בהכשרת הטייסים הצעירים. כמובן שיש לזכור שחלק מהאייסים הגרמנים החלו לצבור נסיון מבצעי כבר בספרד. נסיון זה סייע בהכשרת טייסים לקראת המלחמה והוא יצר מטען אתחלתי שעליו נבנו נדבכים נוספים.
3) בשלוש חזיתות מרכזיות טייסי הקרב הגרמנים נהנו מיתרון טכנולוגי אתחלתי בזכות ה-109. א) מול פולין ואח"כ במערב עד הקרב על בריטניה. ב) בזירת הים התיכון ובצפון אפריקה עד סוף 1941-תחילת 1942. ג) בחזית המזרחית לפחות עד אמצע 1942.
4) חשוב לציין שהגרמנים נכשלו בסופו של דבר בשימור רמת הטיסה של הטייסים שלהם בגלל כשל חמור בארגון מערכת ההכשרה. כתוצאה מכך, החל מ-1943 חלה התדרדרות ברמת הטייסים שהגיעו ליחידות המבצעיות. במקביל הלכה והתדלדלה שכבת האייסים בעלי הנסיון ולא נמצאן להם מחליפים ברמה דומה. בניגוד לחילות האויר של בעה"ב, בהם שירתו טייסים בעלי רמה אחידה וטובה יחסית, היחידות הגרמניות כללו בשנים האחרונות של מלה"ע השניה מספר קטן של טייסים מנוסים בצורה בלתי רגילה ולצדם מספר רב של טייסים צעירים וחסרי נסיון. בשעה שהטייסים המנוסים המועטים הוסיפו לצבור הפלות, הטייסים הצעירים הופלו כמו זבובים.