אש"פ תקציר והיסטוריה

סלע: סמכות ללא ריבונות- דרכו של הארגון לשחרור פלשתין ממאבק מזוין להסדר מדיני
דרך ארוכה עברה התנועה הלאומית הפלשתינית מאז "השואה" (נכבה) שפקדה אותה במלחמת 1948 ועד להסכמי אוסלו (ספטמבר 1993 ואוקטובר 1995) שסללו את הדרך להקמת שלטון עצמי פלשתיני זמני על רוב האוכלוסייה הפלשתינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.
התנועה הלאומית הפלשתינית ידעה עליות ומורדות. כאלה היו תקופת הפריחה של המהפכה הפלשתינית לאחר מלחמת 1967, המפולת של "ספטמבר השחור" וחיסול הבסיס הטריטוריאלי בירדן:
החלטות רבאט והופעת ערפאת בסתיו 1974, הסתבכות במלחמת אזרחים בלבנון והתנגדות צבאית עם סוריה, אובדן הבסיס הטריטוריאלי העצמאי למחצה בלבנון ב-1982 והסכם ערפאת חוסיין בפברואר 1985 והכרזה על מדינה עצמאית פלשתינית ב-1988. לעומת זאת, השפל בא עם סיום מלחמת המפרץ וגירוש הפלשתינים מכווית. כל אלה המחישו את מקורות חיוניותה של הבעיה שאש"ף היה נציגה המובהק.
הסכמי אוסלו והבחירות למועצת הרשות הפלשתינית העבירו באורח סופי וברור את מרכז הכובד הפלשתיני אל תוך שטחי האוטונומיה הפלשתינית. גם אם המועצה לא משקפת את רצון הרוב הפלשתיני, הרי שכוחה כמוסד נבחר. ריכוז המשאבים בידי ערפאת וחולשתה של האופוזיציה הפלשתינית בפזורה, הפכו את אש"ף לשולי ביחס לרשות הפלשתינית. תפקידו של אש"ף אף עשוי להצטמצם לגוף שיפעל בפזורה בהנחיית הרשות ובפיקוחה כמו הסוכנות היהודית בישראל.
כשאש"ף ניסה להגיע להסדר של הכרה הדדית עם ישראל, הוא זנח את היעדים האסטרטגיים ובעצם התמקד רק במה שיכל להשיג. מבחינת ישראל, השיקול המרכזי בעד הכרה באש"ף ושת"פ עמו היה נעוץ בהיותו הגורם הפלשתיני היחיד שנהנה מסמכות ויכולת להשליט מרות ברחוב הפלשתיני לאחר שנים של העדר סמכות, התפוררות חברתית, פריעת חוק ומאבק בשלטון הישראלי.
אש"ף הצליח להכשיל את הניסיונות להכפיפו למרותה של מדינה ערבית כלשהי, לסלק את הנהגתו או לפצלו. אך, נדרשו לאש"ף אלפי הרוגים והמון שנים כדי להכריע בשאלה המרכזית שעמדה בפניו מאז מלחמת 1967: בחירה בין מהפכנות ותקווה לגאולה בסיוע כל ערבי לבין מציאות קשה תוך מגבלות ותהליך הדרגתי של התאמה.
ביצירת מציאות זו מילאו תפקיד הן מדינת ישראל והן מדינות קו עימות ערביות שמאז 1967 נמצאו בתהליך של היפרדות מסמלים וערכים לאומיים פאן- ערביים, ובכלל זה ממחויבותן לעניין הפלשתיני, תוך מתן עדיפות לענייניהן האישיים.
צמצום אפשרויות הפעולה של אש"ף במדינות ערב, אילץ את אש"ף להתמקד באוכלוסיית הגדה המערבית ועזה ולהפוך אותם לבסיס כוחו הפוליטי ולערובה שלו להישרדותו הפוליטי.
בהנהגת פת"ח הפרגמטי ונעדר האידיאולוגיה המהפכנית, ניווט אש"ף את דרכו לצמצום הפער בין המציאות לבין הציפיות המדיניות ע"י תהליך מתמשך של הגדרה מחדש של עמדות והתרחקות מעקרונות האמנה הלאומית הפלשתינית, שנותרה כל השנים בבחינת עוגן של לגיטימציה ואחדות כלל- פלשתינית. מנהיגות היסטורית זו עברה דרך ארוכה של זניחת המהפכה, לטובת ההתמסדות, הסתגלות וקניית חוש של ריאליזם פוליטי שהובילו אותה לבסוף להסכם ושותפות גורל עם ממשלת ישראל בדרך האפשרית היחידה: הכרה הדדית. מבחינה זו אש"ף היה החילוני בהשקפותיו למרות שלא נהנה מריבונות, ובכך היה שותף טבעי לממשלה ישראלית שהייתה בהנהגת תנועת העבודה, שאלה היו תמיד סימני ההיכר שלה בצד אקטיביזם פוליטי שאפיין גם את אש"ף.
בהשוואה לאש"ף, חמאס היא תנועה אידיאולוגית משיחית המצויה בראשית דרכה הפוליטית ולפיכך התקשו מנהיגיה לחשוב במושגים מדיניים מעשיים לכינון הרשות הלאומית הפלשתינית. אך, גם אם תפיסתה הדתית של חמאס נראית נוקשה ובלתי ניתנת לשינוי בתוקף היותה מעוגנת במערכת של ערכים וסמלים דתיים, מאז ספטמבר 1993, הצטיירה נטייה ברורה בקרב מנהיגיה להשלים, תוך מחאה, עם הסדרי אוסלו, כדי למנוע התנגשות עם הרשות הפלשתינית. דבר שיכל לגרום להפסדים גדולים ולנזק בלתי הפיך לפאן החברתי- דתי בחברה הפלשתינית.
זוהי תנועה החותרת להשיג השפעה על הקצאת משאבים ועמדות מפתח כדי לא להידחק לשוליים. לפיכך, הקו שגיבש חמאס מאז הסכמי אוסלו, היה של התנגדות פסיבית ומחאה כלפי הרשות, כלומר, הגבלת הפעילות האלימה נגד יעדים יהודיים בתוך ישראל כדי למנוע התנגשות חזיתית עם המשטרה הפלשתינית.
חרף הצלחת ישראל ואש"ף בהוצאת הסכמי אוסלו לפועל, גורל התהליך תלוי במידת יכולתם של שני הצדדים למצוא פתרונות מוסכמים ובני קיימא לבעיות שנותרו לקראת גיבוש הסדרי קבע כגון, תביעת הרשות לריבונות על מזרח ירושלים ומעמד הקבע של שטחי הגדה המערבית ועזה כמדינה פלשתינית עצמאית וריבונית, עתידם ומעמדם של הישובים היהודיים בגדה המערבית וברצועת עזה וגורל הפילטים בפלשתינים.
להסכמי אוסלו הייתה השפעה מכרעת על נכונותן של מדינות ערביות לפתוח את דלתותיהן בפני ישראל ולכונן עמה קשרים ישירים, דבר שהמחיש את חשיבותו המוסרית של העניין הפלשתיני עבורם, ברם, באותה המידה, יש להניח שהיחסים בין ישראל לרשות הפלשתינית ובעיקר יכולתן להגיע לפתרון קבע של השאלות שנותרו עומדות ביניהן, ישפיע על טיב יחסי ישראל עם שכנותיה הערביות.אך עם זאת, שכנותיה של ישראל, גם אלה שחתמו על הסכמי שלום עמה, לא חדלו לראות בישראל יריבה בכח ונטע תרבותי ודתי זר החייב להוכיח במעשים את כוונותיו להשתלב במזרח התיכון