פרשת דרייפוס

הסגן אלפרד דרייפוס (1859- 1935) היה קצין יהודי בצבא הצרפתי, והיהודי הראשון שהיה חבר במטה הכללי.
בשנת 1984, על סמך עדויות שקר, נעצר באשמת ריגול לטובת גרמניה.
הוא הורשע בפני בית דין צבאי ונידון לשלילת דרגותיו ולגלות באי השדים שבאוקינוס השקט.
כעבור זמן התגלה כי המסמך העיקרי שעליו התבססה הרשעתו היה מזויף, ופרצה סערה ציבורית.
אל הויכוח הציבורי חדרו נעימות אנטישמיות צורמות.
ההמון, שהיה משוכנע באשמתו של דריפוס, קרא מוות ליהודים!. האנטישמים האשימו את היהודים כי מטרתם להשפיל את צבא צרפת ואת צבאה.
הפרשה כולה היתה למעשה מאבק על דמותה של הרפובליקה הצרפתית, שבו תפסה שאלת היהודים מקום מרכזי.
במסגרת המאבק הזה פירסם הסופר אמיל זולא ב-1898 מאמר בשם אני מאשים, ובו האשים את המטה הכללי בעיוות הדין ובחיפוי על המרגל האמיתי.
תיק החקירה נבדק מחדש, ונתגלו הזיופים.
למרות זאת התנגדו ראשי הצבא לחידוש המשפט. לבסוף נערך משפט נוסף ובו אושרה שוב אשמתו של דריפוס, אך הנשיא חנן אותו.
רק בשנת 1906 טוהר שמו לחלוטין.
במשפטו של דריפוס נכח עיתונאי יהודי מוינה ושמו תיאודור הרצל. הוא היה עד להתפרצויות השנאה האנטישמיות, להשתוללות ההמון ולבסוף להשפלתו הפומבית של הקצין.
הוא שמע את ההמונים קוראים מוות ליהודים!, ולא הבין מדוע ראויים היהודים למוות אם רק אחד מהם בגד.
כעבור זמן מה עתיד הרצל לומר כי מסקנתו מן המשפט היתה שהאמנסיפציה נכשלה, וקיים רק פתרון אחד- מדינת היהודים.