הספר עוסק במרד באלג'יריה כנגד צרפת. טווח השנים בו מתמקד הספר הוא למן הכרזת המרד ב - 1954 עד לפינוי אלג'יריה ע"י צרפת ב -
1962. הספר נותן רקע נרחב למדי על המאורעות שהביאו למרד, כמו גם על תוצאותיו לאחר סיומו ועד לזמן חיבור הספר, בשנות השבעים.
צרפת השתלטה על הארץ ב – 1830 והכריזה על סיפוחה ב - 1848. אזרחות צרפתית ניתנה רק לאירופים (וליהודים). הכיבוש הצרפתי הביא בכנפיו מאות אלפי מהגרים מתיישבים, פיתוח כלכלי ושיפור בתחומי הבריאות וההשכלה. לקראת אמצע המאה העשרים, כמו שקרה באותו זמן, בהרבה מושבות אחרות ולעוד שליטים קולוניאליים, החלו הילידים
המוסלמים לדרוש, ובתוקף גובר והולך, זכויות רבות יותר. נסיונות לרצות במשהו דרישות אלה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות המתיישבים ובשדולה חזקה שלהם במוסדות השלטון. לפיכך, ב – 1 בנובמבר 1954, הכריזו המוסלמים באלג'יריה על מרד בצרפת. בראש המורדים עמד ארגון ה - FLN (ר"ת בצרפתית: חזית לשחרור לאומי). אמצעי המרד היו פעולות נגד כוחות הבטחון ונציגי השלטון הצרפתי, טרור חסר אבחנה כלפי אוכלוסיית המתיישבים, וחיסול מסיבי של משתפי פעולה עם
הצרפתים ושל אילו שהיו להם השגות על הדרך או זהות העומדים בראשה.
מה שסיבך בהרבה את המצב באלג'יריה לעומת מושבות אחרות היה קיום אוכלוסייה אירופית ניכרת. גודלה – כמיליון איש, בסטטוס של אזרחים צרפתים, ושיעורה יותר מ – 10% מהאוכלוסייה. התנועה היתה דו-סטרית ומאות אלפי אלג'ירים עבדו בצרפת, מה שעזר למימון, ולקיום בכלל, של המרד.
בתחילת המרד לא העלו הצרפתים בדעתם עזיבה. בנוסף לצעדים צבאיים, בצעו רפורמות, השקיעו כספים, ושיפרו את השירותים לאוכלוסייה המוסלמית. כמעט בכל התנגשות בין הצרפתים למורדים, ניצחו הצרפתים. עם זאת, בעת צרה יכולים היו המורדים, שהצטיינו בכושר סבל ובקשיחות, למצוא מחסה בארץ גדולה שנופה ברובו מדבריות והרים גבוהים. מחסה אחר נתנו מרוקו וטוניסיה השכנות. בזו האחרונה שכנה מפקדת המורדים. כך, סדרה ארוכה של ניצחונות על המורדים לא חיסלה את ההתנגדות.
לאורך כל תקופת המרד באלג'יריה קיימו המתיישבים ארגונים לא-רשמיים למלחמה במוסלמים. פעולות תגמול וטרור-נגדי של המתיישבים הפילו אלפי חללים. השלטונות לא עשו די, אם בכלל, למיגור התופעה.
לאחר כמה שנות לחימה ממשלת צרפת הגיעה להבנה שלא ייתכן, לאורך זמן, להחזיק באלג'יריה נגד רצון תושביה ושלילת זכויות אזרח לרובם. לנוכח מספרם של המוסלמים ושיעור הריבוי הטבעי שלהם, נפלה גם אופציית האזרחות הצרפתית המלאה למוסלמים. כך החלו מחשבות על מתן עצמאות לאלג'יריה.
גורמים בצבא הצרפתי ובקרב המתיישבים שללו בחריפות מחשבות בכיוון זה. ב – 1958 הגיעו פעולות מרי של המתיישבים והצבא לרמה בה הרגישו המוסדות האזרחיים בצרפת מאוימים. בין היתר, המתיישבים השתלטו על בנין הממשל באלג'יר והצבא השתלט על קורסיקה. דרושה היתה תגובה נחרצת של השלטונות והיתה הרגשה שלמשטר בצרפת כלים חלודים מדי לצורך כך. יצאה פניה אל הגנרל דה-גול, שנהנה מיוקרה עצומה מאז הנהיג את "צרפת החופשית" לאחר התבוסה לגרמנים ב - 1940, לקבל עליו את עול השלטון. חלק מהתומכים בצעד זה סברו שדה-גול יחזק את אחיזת צרפת באלג'יריה. דה-גול התנה הסכמתו בתיקונים חוקתיים שיקלו עליו את יכולת הביצוע, תוך שמירה על דמוקרטיה מלאה. המבנה השלטוני החדש קיים עד ימינו.
עם כניסתו לעובי הקורה, כנראה בהדרגה, הגיע דה-גול להבנה שלא יהיה מנוס מפינוי אלג'יריה. נפתח ערוץ חשאי למשא-ומתן עם ה – FLN.
משחלחלה ההבנה לגבי עמדת דה-גול, והגיעה לאלג'יריה, פרצה ב – 1960 התקוממות בקרב המתיישבים שהפילה כמה עשרות קורבנות. התקוממות אחרת פרצה ב – 1961 בקרב כמה יחידות בצבא שבאלג'יר, ביניהן לגיון הזרים. ההתקוממות התמסמסה לנוכח נאום תקיף של דה-גול, אי-השתתפות חיילים מן השורה בהיקף רחב, ארגון לקוי ואולי בעיקר – העדר אופק. הרי לא היה שום סיכוי לקבלה בציבור של הפיכה צבאית, כזו שתאפשר למבצעיה יציבות כלשהי לאחר מכן.
בסופו של דבר,החליטה צרפת להעניק עצמאות לאלג'יריה. ארגוני המתיישבים המיליטנטיים התגבשו בינתיים ל - OAS (ר"ת: ארגון צבאי חשאי) לצורך סיכול המהלך. הארגון פעל בצרפת ובאלג'יריה, ניסה לרצוח את דה-גול ואחרים, ביצע פעולות טרור רבות-קורבנות בקרב המוסלמים, נלחם והפיל קורבנות בכוחות הבטחון והטיל פחד, גם באמצעות חיסולים, על המתיישבים.
ב - 1962 הפכה אלג'יריה עצמאית וה – FLN קבל את השלטון בה. כמעט כל המתיישבים ממוצא אירופי (וכמעט כל היהודים) עזבו. רובם לצרפת. FLN חיסל רבים שנחשדו בשיתוף-פעולה עם הצרפתים או שסתם ערערו על שלטונו. הצרפתים יכולים היו להתפנות סוף-סוף לדברים חביבים הרבה יותר. אחרי הכל, זו הייתה תקופתם של בריז'יט ברדו וז'אק ברל.