ציונות מדינית- גישתו של הרצל

ציונות מדינית הציונות המדינית היא זרם בתנועה הציונית שדרש השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם יתחילו יהודים ליישב את ארץ ישראל. בראש הזרם עמד בנימין זאב הרצל. הזרם התבסס על העקרונות הבאים: ·                     האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית . ·                     מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית . ·                     לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים ). ·                     מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות . מכס נורדאו, יד ימינו של הרצל, סבר כי רק לאחר הצלחתה של הפעולה המדינית תתאפשר הגשמת מטרותיה של התנועה הציונית. לדעתו, תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד שלהם כיהודים, אך למרות זאת רוב היהודים לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו . תנאי חשוב להצלחת המפעל הציוני הוא פעילות חינוכית לאומית אשר תשכנע את היהודים שאין סיכוי להמשך החיים בגולה וכי יש לעבור למדינה לאומית עצמאית .
הציונות המדינית הייתה ניגוד לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בא"י בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות