התפתחות הציונות מחוץ לארץ ישראל

התפתחות הציונות מחוץ לארץ ישראל
על פי השקפת העולם הרווחת כיום בציונות, מתארכים את ראשיתה של הציונות למחצית השנייה של המאה ה־19. עד סוף המאה ה־19, הרוב המכריע של היהודים באירופה היו מסורתיים או דתיים. במהלך המאה ה-18 נעורה באירופה תנועה רעיונית שנקראה עידן הנאורות. תנועה זאת גרמה לפתיחות מצד הנוצרים כלפי היהודים. בתגובה לתנועה זו החלה יהדות אירופה, במהלך המאה ה־19, בעיקר בגרמניה ובצרפת להיפתח לחברה הנוצרית. תהליך ההיפתחות לרעיונות מערביים מודרניים, כונה על ידי היהודים תנועת ההשכלה. עד שלהי המאה ה־19, יהדות זאת עברה תהליך משמעותי של התבוללות בחברה הכללית והנוצרית. במהלך המאה ה־19, זכו היהודים במערב אירופה לאמנציפציה (שיווין זכויות), ובאופן רשמי הפכו היהודים, לראשונה מאז עליית הנצרות, לאזרחים שווי זכויות.
אולם במקביל לתופעת הנאורות הופיעה תופעת הרומנטיות והלאומיות המודרנית. התנועה הלאומית שהופיעה בעקבות רעיונות רומנטיים, טענה כי הזהות הבסיסית של בן האדם היא הזהות הלאומית שמתקיימת על שפה היסטוריה וטריטוריה משותפת. זהות זו צריכה להתבטא במדינה. ולכל לאום מגיעה מדינה. היהודים תפסו את עצמם לפי זה כבעלי הלאום עם דת אחרת, במקום נצרות, יהדות. כך ראו את עצמם היהודים הרפורמים כגרמנים בני דת משה. אולם עליית הרומנטיקה הפכה את היהודים בעיני הסביבה לתלושים בלי שייכות אמיתית ללאומיות הגואה. ההיסטוריון צבי גרץ הבחין באופיה הלאומי של היהדות וציין אותה. ההכרה בלאומיות זו איפשרה הופעת הציונות על ידי הוגים כמשה הס פינסקר והרצל. התפיסות הרעיוניות של היהדות כלאום, היוו את הבסיס להתגבשות התנועה הלאומית הציונית, אשר הובילה לבסוף להקמת מדינה יהודית לאומית.
רוח נאורות וההשכלה, הגיעו למזרח אירופה רק בעשורים האחרונים של המאה ה־19. יהודי מזרח אירופה החלו גם הם בתהליך של השכלה וחילון, אם כי בצורה מתונה בהשוואה ליהודי מרכז אירופה. עמי מזרח אירופה ככלל היו שמרנים יותר (בשל הפיתוח האיטי יותר של מדינות אלו ועוצמתה הרבה יותר של הכנסייה) ולכן תהליך ההשכלה היהודית בקרב עמים אלה נתקל באי-סובלנות גדולה יותר מצד החברה הנוצרית. ההתנגדות להשתלבות היהודים בחברה התבטאה בפוגרומים שהידועים ביניהם היו הסופות בנגב ופרעות קישינב. בניגוד ליהודי מרכז אירופה, יהודי מזרח אירופה לא קיבלו אמנסיפציה, כך שנשארו מופלים על פי החוק וסבלו מהתנכלויות של השלטון. כתוצאה מכך היהודים המשכילים במזרח אירופה התקשו למצוא דרך להקלט בחברה הכללית. חלק גדול מהיהודים המשכילים של מזרח אירופה השתתפו בבונד, ארגון סוציאליסטי יהודי שפעל ברוסיה. חלק אחר חיפש את גורלו בארצות מערביות שבהן ובעיקר בארצות הברית בהן יכלו היהודים להיקלט ביתר קלות.
החל מתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19 החלה הגירה מסיבית ממזרח אירופה בעיקר לעבר ארצות הברית. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר המהגרים לכ־35 מיליון. הסיבות להגירה הגדולה הייתה הגידול הגדול בכמות האוכלוסייה והדוחק הכלכלי הרב בה חיה אוכלוסייה זו. 2.5 מיליון מקרב המהגרים היו יהודים אשר סבלו לא רק מבעיות כלכליות חריפות אלא אף מהתנכלויות על רקע אנטישמי. רק חלק קטן מאוד מאותם יהודים, החליט להגר לארץ ישראל, במה שיכונה העלייה הראשונה והעלייה השנייה. הסיבות להגירה דווקא לארץ ישראל מגוונות: ארץ ישראל הייתה קרובה יותר וזולה יותר מארצות הברית, ערגה דתית (רוב העולים מקרב העלייה הראשונה והשנייה היו מסורתיים/דתיים), התקווה שבארץ ישראל יתאקלמו טוב יותר מבחינה כלכלית, וכן התחלה של גיבוש רעיונות לאומיים. בשנים אלו פעלו ברומניה וברוסיה תנועות של חיבת ציון שעודדו את תחיית השפה העברית והעלייה לארץ ישראל. בועידת קטוביץ, בשנת 1884, אוחדו תנועה אלה לתנועה גדולה וגלויה אחת שהיוותה בעצם את תחילתה של הציונות כתנועה לאומית מדינית.
ביום 11 בינואר 1882, ברומניה, התכנס קונגרס פוקשאן, שהיה הכינוס הציוני הראשון ונוסד הועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שפעל לארגון העלייה לארץ ישראל. ביום 25 באוגוסט 1882 יצאה מגאלאץ, רומניה, הספינה הראשונה שהובילה 220 עולים, העולים שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב.
רוב העולים בעלייה הראשונה באו ממזרח-אירופה - שטחי רוסיה (הכוללים את פולין) ורומניה; גם כ־2500 עולים הגיעו לארץ מתימן באותה תקופה.
לעומת ראיית העולם המקובלת, יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות המדינית, נשאיה של אידאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה־18, חרגה מגדר אוטופיה והפכה לתוכנית מעשית שהוגשמה, אומנם לא במספרים גדולים, לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה־19. זרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר'' יהודה ביבאס ור'' יהודה בן שלמה חי אלקלעי עלו ליפו ממרחבי האימפריה העות''מאנית והפזורה של הימגורשי ספרד, במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. לפי אסכולת ''המקדימים'', עליית ה''תלמידים'' היא הראויה להקרא ''העלייה הראשונה''. גם אלקלעי, כמו אף צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה־19, וניסה למזג את האידיאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.