פתיח: 1. נאצר ניפטר בספטמבר 1970 באופן פתאומי. סאדאת מונה במקומו.
לכאורה - היה "המשך" טבעי. האמנם? 2. סאדאת עלה למנהיגות– כשמצב העניינים הפנימיים וה"חיצוניים" למצריים – לא מאירים לה (ולו) פנים. סאדאת ידע מזה זמן (עוד לפני היותו הנשיא) שיש לבצע שינויים בצורת המשטר, במדיניות הפנים והחוץ. ברור היה כי ישנם דברים, אשר החלו במסלול שינוי / לקראת שינוי – עוד בסיום ימיה של כהונת נאצר.
3. לחלק מהנושאים – התייחס סאדאת כ"המשך" הקו של נאצר (לרוב מזוית ביצוע שונה), לחלק מהנושאים התייחס בביטול והחיל מדיניות חדשה ושונה ("דהנאצריזציה").
4. ההסבר העיקרי שלו היה: זמנים השתנו מאז ימיו של נאצר, אך עם ''עוגנים'' של המשכיות רעיונית מוגבלת.
דיון: 5. סאדאת יצא בפומבי נגד איכות המשטר הנאצריסטי, השחיתות האישית/ המוסדית, הטרור הפוליטי ויותר מזה – והשליטה הכוחנית ה"מצנזרת". בתוך כך הוא מורה על עריכת רפורמה במשטר, צעדי ליברליזציה – כלפי חוץ לכוון העם המיצרי (החזרת גולים, משטר ''רב מפלגתי'' , ביטול צנזורה, שחרור אסירים ורכוש "מולאם").
6. קיים שינוי מתמיד ,אפילו כירסום, ב"אמנה הלאומית" ומסמכי היסוד של נאצר. כך לדוגמא הצהיר על "מהפיכה מתקנת" בשנת 1971, "חוקה קבועה" – בשונה ל"חוקה הזמנית" של 1964 , פירוש חדש של "האמנה הלאומית" בשנת 1973, הצהרות המדגישות הבדל לנטייה ברורה להישגיו - שלו בשנת 1976 , ובשנת 1977 הכריז סאדאת על כך שמסמכי האמנה – נועדו לטיפול מיידי בבעיות דאז, אך כעת הטיפול שונה!
7. במסגרת השינוי החברתי (והפוליטי) – באופן סמנטי – לא בוטל מונח "הסוציאליזם הערבי" , אך בפועל בוצע שינוי הדרגתי לכוון "פתיחות כלכלית" עם השלכות חברתיות, המובילות יוזמות פרטיות מחדש, תוך פנייה לכוון מה שהוגדר "סוציאליזם דמוקרטי".
8. במישור הבין לאומי – ישנם מספר מעלי התייחסות של סאדאת:
א. התקרבות למונחי היסוד הפוליטיים / כלכליים המערביים, כגון גיוס משקיעים מחו"ל וסוג מסויים של ''קפיטליזם'' תוך שינוי ברפורמות כלכלת הפנים – ופתיחות חיצונית לעולם (לעומת ''הסתגרות'' נאצר).
ב. יצא חוצץ באופן גלוי נגד מיסוד הקשר (עד כדי ''חנק'') למול הסובייטים , ולכן באה מדיניות "הפתיחות" הכל כך מודגשת – לכוון המערב (תוך מניית הטובות המוצעות למצריים).
ג. יחסי מצריים – ערב ורעיון הובלת ''האומה הערבית'' זכו להתייחסות מרכזית רעיונית ונסיונות מעשה במשטר הנאצריסטי – אך ללא תוצאות מקוות. סאדאת מותח ביקורת קשה על ניהול השת"פ הבין ערבי, קובע שחייבים לקבוע יותר מאשר "סיסמאות ריקות" אשר גרמו "בזבוז משאבים". אחד הנושאים הקשים באחדות זו הוא הכשלונות החוזרים של נאצר בהובלת המאבק למול ישראל. לכן לגיטימיות המשטר המצרי ''מוחזרת'' לאחר הצלחת ניהול מערכה "צבאית,פוליטית ופסיכולוגית – כאחד". טיעון זה משרת כלפי חוץ – אל מול העולם הערבי, אך גם כלפי פנים כלפי העם המצרי לביסוס שלטונו.
9. בתחום המצריות, הלאומיות – יוצא סאדאת נגד ההגזמה של נאצר לכוון הפאן-ערביות וכותב את "נייר אוקטובר". הוא פונה ומחזק את הנושאים הבאים: הערכים הלומיים של החברה המיצרית, המדע והאמונה (ההתקדמות הטכנולוגית,רעיונות "זרים", ערכי מורשת האיסלאם – למרות ש"אי-זהירותו" באיתור הסכנה באלימות הדתית קיצונית בזמן – גרמה למותו ברצח) וערכי הכפר המיצרי.
10. עובדת קיומו של תהליך דהנאצריזציה - שלטוני, יחד עם ויכוח פומבי ברבדים חברתיים שונים (הרחוב המצרי, סטודנטים, קבוצות פוליטיות, עסקנים כלכליים בעלי אינטרסים וכו''), יותר ממרמזת על הכוון הכללי בו נקט סאדאת, אשר חיזק אותו לפי צורך וכל אימת שהרגיש "חזק מספיק" להמשיך.
לסיכום:
סאדאת אמנם עולה לשלטון – ויוצר מצב של "דהנאצריזציה" בחלק ניכר בתחומי פעילותו השלטונית, אך לא ניתק לגמרי מאותם רעיונות שבתחילה הדריכו את חבורת הקצינים ואת נאצר עצמו בימי נשיאותו.
שמיר – מציין , כי למעשה המשיך סאדאת להתמודד עם אותן בעיות יסוד – שלהן ניסה נאצר לתת פתרונות בדרכו שלו."קווי המדיניות" למול הבעיות לבשו זוית שונה , אך לא פתרו אותן. בהיבט הרעיוני של התמשריים ,לדידו במציאות מצרית משתנה, היו הכרחיים! ייתכן שלאורך ציר הזמן ההיסטורי – לו המשיך סאדאת בשלטונו , היו מתקיימות רפורמות נוספות ונאצר היה "סמל לאומי" בלבד – במאוזוליאום ההכרתי המצרי.