פתיח
היא הגיעה, על גבי משק כנפיים היסטוריות, גוררת אחריה שובל גדול של תקווה, ומלים גדולות של
"הפיכה" – שרוצה להפוך ל"מהפכה". האמנם הבשיל זמנה "לנחות" במצרים? או היה זה מסלול נחיתה מס'' "48 " …המזדמן?
האם היתה זו "הגשמת תקוות העם המצרי" , כפי שהתבטא נאצר: "מאז החל לקבוע גורלו בתקופה המודרנית?" ועד כמה היה המסלול ישיר וסלול - לקראתה?
דיון
1. כתב גמאל-עבד-א-נאצר בספרון ''פילוסופיית המהפכה'' - על עומק השורשים ההיסטוריים ועד כמה היו נטועים רעיונותיה בלב הקצינים שחברו לביצועה. אך ככל הנראה – לא רק בהם היתה יותר מזיקה לביצוע מהלך שכזה , אשר שינה את רובד שכבת השלטון ומרקם היחסים העתידיים של מצרים – בנושאים בינלאומיים וחברתיים פנימיים.
2. ניתן למנות נקודות ציון נוספות בהסטוריה החדשה יחסית של מצרים – על נסיונות פנים -מצריים לקבוע גורל אחר בחיי הפוליטיקה והשפעתה על העם:
עומר מסרם -להכתרת נצר מוחמד עלי,עוראבי וחוקת מצרים,1919 עם סעד זגלול,חוקת 1923 ,1935 והפגנות
הסטודנטים, 1936 עם הקמת החזית הלאומית והקריאה לאחדות--- ועד 1948 "נלחמנו בפלסטין – אך
ליבותינו במצרים… מצרים הייתה כעין פלוג''ה רבתי".
3. על פי אמירה אחרונה זו , שהיא ההגות העמוקה יחד עם ביטוי נוסף שטבע מפקד המתנדבים המצריים בארץ ישראל – כי "שדה הקרב הגדול הוא מצרים", כי האויב המסוכן ביותר לצבא המצרי הוא המשטר הרקוב בבית (…),ניתן להצביע על השפעה גדולה שהייתה במהלך הלחימה המצרית בארץ ישראל על גיבוש דעתם של הקצינים המצריים (בארי).
4.
קצינים אלה – של "אגודת הקצינים החופשיים" וגם קבוצות אחרות של אנשי צבא ,כגון של "האחים המוסלמים",אנואר סאדאת ומוצטאפא כאמל צידקי, היו מעורבים בחשיבה וגם במידת פעילות כזו ואחרת – בחתירה להחלפת המשטר (הן ממניעים דתיים איסלאמיים והן ע"ב עקרונות לאומיות מצרית-ערבית.
5. לכאורה ובפשטות מחשבה – ניתן לומר כי 1948 הייתה סמן-נחיתה עבור
ההפיכה ("הפיכה"- ולא בכדי), כיוון שתחושת המרירות הקשה של אנשי הצבא נבעה מארבע סיבות עיקריות דאז: משבר המינויים במועדון הקצינים, פרשת ''הנשק הקלוקל'', הכישלון הצורב בפלסטין וכמובן – השפעת דבר ההפיכות הצבאיות בסוריה במהלך 1949 . נוסיף לכך כי לצבא היו מרכיבים אשר סייעו בידו לבחור בדרך זו, כגון: גוף בעל אחדות ואימון הדדי, בעל גורמי כוח חומריים, בעל יוזמה וניידות, "שייך לעם" – ולכן קם מתוכו.
6. אבל – הגוף הצבאי אשר ביצע את מהלך ההפיכה, למרות שהייתה לו תקופת הכנה ארוכה למדי ,נסחף למעשה לביצוע "מיידי" של תכניתו מבלי לנסות לראות עוד מס'' שלבים קדימה. לדידם – הרצון היה להחזיר באופן מיידי לאחר ההפיכה את מוסרות השלטון לידי הנהגת העם "המלוכדת". כלומר הצבא נתפס כגוף ביצועי, לכן גם לא הייתה מגובשת אידיאולוגית כדי צרכה! דבר שהיה לרועץ מיד לאחריה.
7. וטיקיוטיס - טוען באחד ממאמריו ,כי נאצר וקציניו לא עלו לשלטון בתוקף הסכמה מוקדמת או בו-זמנית של חלק נרחב כלשהו בציבור המצרי. הם נטלו את השלטון בכוח. הציבור רק השלים עם העובדה המוגמרת! ובכל זאת – דומה שהם שיקפו את רצונותיו ושאיפותיו של חלק הציבור שנטה לשינוי. הם צברו את תסכולי ההמונים בעקבות מלחמת העולם (עול כלכלי כבד על המעמד הנמוך) וההשפלה בפלסטין 48''. הם עלו על קרקע נוחה של משטר שלא השכיל להתמודד עם עולם מושגים מדיני משתנה, כולל שינויי "פטרונות" זרה במרחב הקרוב.
לסיכום: מוקדם מדי – בהיבט ההכנות, מאוחר מדי – בגלל הצורך…
1. מוקדם מדי – כיוון שלא חשבו על שיתוף מנהיגות פוליטית במהלך ההפיכה. כלומר לא הייתה המשכיות ראויה בהנהגת העם לביצוע "מהפיכה פוליטית" ו"מהפיכה חברתית – סוציאלית".
2. היעדר "תמיכה אקטיבית של ההמונים" – נבע מהעובדה שלא הייתה תנועה עממית רחבה רעננה שתקנה להמון את תכונותיו המהפכניות לכונן סדר פוליטי - חברתי - כלכלי חדש (אולי עייפו מעוני וריקבון?).
3. מאוחר מדי – בגלל התפתחויות דמוגרפיות וכלכליות (לרעה!), מבלי יכולת אמיתית לעצור ולשנות. בדיעבד, דבר זה היווה סחף מסוים שאילץ את נאצר להטביע את סיסמתו: "אחדות, סדר, עבודה". bsp;