זו גולת הכותרת של מדיניות הפיוס. עד עצם היום הזה הסכם מינכן נחשב למושג גנאי - מי שנסע למינכן הוא פחדן, תבוסתן וכו'. עד היום
הפוליטיקאים משתמשים במושג זה כדי להימנע ממצבים דומים. ההסכם שנחתם בסיכומו של דבר הוא ההסכם שהיטלר היה מעוניין בו ותכנן אותו. יש כניעה של מעצמות המערב לתכתיב של היטלר (ומוסוליני כשותפו).
הסכם מינכן נבע ממצב בינלאומי ואירופאי וממציאות בינלאומית בספטמבר 1938. ניתן לגנות אותו, אך הוא תאם את המציאות וחייבים להבין מה דחף את מעצמות המערב לחתום עליו.
ההסכם התקבל בהתלהבות בלתי רגילה במערב, הן בצרפת והן באנגליה (וכמובן בגרמניה) - התלהבות של המוני העם, ולא של הממשלה הבריטית, בה היה ויכוח מר האם לקבל את ההסכם. המוני העם קיבלו את צ'מברלין בהתלהבות ובתמיכה שקשה לתאר. המסקנה פשוטה ביותר: ההסכם היווה הקלה גדולה מאוד. איום המלחמה הוסר, ומה שהפחיד את המוני העם במערב הייתה המלחמה, כי אף אחד לא שכח את מלחמת העולם הראשונה. לכן לא ניתן לומר כי היה ניתוק בין עמדה פוליטית של המוני העם לבין הצמרת הפוליטית. נהפוך הוא: הצמרת פעלה בהתאם לרצונו של העם.
זה היה ניצחון פוליטי בלתי רגיל לגרמניה (יתרון אסטרטגי, אוכלוסיה, שטח, משאבים, כוח אדם וכו') ובמיוחד להיטלר. תוך 5 שנים שעברו מאז עלייתו לשלטון הוא הרס את הסכם ורסאי, ביצע את האנשלוס, פיתח תוכניות חימוש ואת הצבא הגרמני, חיזק מעמדה של
גרמניה - הכול השתפר. כפי שצ'מברלין מייצג את רצונו של העם הבריטי, היטלר מייצג את רצונו של העם הגרמני (חשוב גם לגבי האופוזיציה בגרמניה). היעדים הכלליים בתחום מדיניות החוץ (גרמניה רבתי) התקבלו על דעתו של העם הגרמני.
היטלר ומסקנותיו מהסכם מינכן:
חיזוק הנימה האנטי-בריטית - היטלר פירש את עמדתו של צ'מברלין ככניעה טוטאלית לדרישותיו. לכן האנגלים פחדנים, אין מה לחשוש מהם, גרמניה יכולה לעשות כרצונה ואנגליה לא תגיב. כינה את צ'מברלן "תולעת". יש לזכור, כי לגרמניה היה ניסיון רע עם
אנגליה במלחמת העולם הראשונה ולפניה.
מדוע היטלר לא עצר ולא הסתפק בהישגו? מעבר לביטחונו העצמי, במדיניות החוץ הגרמנית יש דינאמיקה פנימית שדוחפת אותה להישגים נוספים, וכאן "פתרון" לבעיותיה של גרמניה - חיפוש אחרי ה- LEBENSRAUM במזרח אירופה, ע"ח פולין ובריה"מ. אם גרמניה תבצע מהלכים אלה, זה יביא למלחמה אירופאית. לכן ניתן לומר כי הדינאמיקה הפנימית של מדיניות החוץ הגרמנית הביאה בסיכומו של דבר להתלקחות אירופאית.
מאז כשלון הניסיון הצרפתי בחבל הרור ב- 1923 (כאשר צרפת נכנסה לשם ע"מ ליישם את הסכם ורסאי) יש נסיגה מתמדת בפני תביעותיה של גרמניה. צרפת קיבלה את הסכם מינכן מעמדת חולשה כללית. היא הייתה קשורה לצ'כוסלובקיה כבעלת ברית, אך לא באה לעזרתה, אלא הפקירה אותה. זהו סימן לא טוב למעצמה שמתכוונת לשחק תפקיד של מעצמה באירופה.
הגישה הצרפתית היא פשטנית מבחינות רבות: צרפת חלשה, יש לה אסטרטגיה הגנתית ובעיות פוליטיות פנימיות, והדבר משפיע על יכולתה להגיב באופן נמרץ בזירה הבינלאומית.
באנגליה המצב מורכב יותר, וישנם מספר גורמים שמשחקים בקרב הצמרת הפוליטית:
מניעים למדיניות הפיוס - תסביך ורסאי, עניין מוסרי, שתפס מקום חשוב מאוד בשיקוליה של אנגליה כאשר נתקבלה החלטה על הסכם מינכן.
מצבה הביטחוני של אנגליה - בסוף השבוע של המשבר, כאשר צ'מברלין ניתק מגע וחזר ללונדון, בקבינט היו ישיבות כמעט יום-יום. המטכ"ל הגיש נייר לפיו תפקידה של ממשלת אנגליה הוא להרוויח זמן - היא לא יכולה לנהל מלחמה בשלוש חזיתות (המזרח הרחוק, ים התיכון ואירופה). כל ממשלה אחראית הייתה חייבת לקחת זאת בחשבון.
לחץ שהופעל ע"י דומיניונים של האימפריה הבריטית, אשר הבהירו באופן חד-משמעי שאינם מעוניינים במלחמה אירופאית ועל ממשלת אנגליה לפתור בעיה זו בדרך דיפלומטית.
מאפיין של מדיניות החוץ הבריטית המסורתית - אנגליה וצרפת הצליחו לפתור בעיה ע"י ועידה של מעצמות האירופאיות העיקריות. הקונצרט האירופאי - הדרך בה פתרו בעיות מאז המאה ה- 19. הייתה התעלמות מחבר הלאומים, שאינו משחק שום תפקיד. המסורת הבריטית: המעצמות הגדולות מתכנסות ומחליטות. יש כאן מימד של תמימות בגישתו של צ'מברלין וגישתה של ממשלת אנגליה. קשה היה לדעת אז מהי גרמניה הנאצית, מיהו היטלר וכו'. היטלר אומנם שונה מסטרזלמן, אך יש להם יעדים דומים. התמימות הזו נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ואף זמן מה לאחר מכן.
צ'כוסלובקיה הוזמנה, אך לא השתתפה בוועידה. היא קיבלה את התכתיב משום שלא הייתה לה ברירה. כתוצאה מהסכם מינכן, צ'כוסלובקיה מתחילה להתפורר.
בריה"מ אפילו לא הוזמנה. יש לכך השלכות בלתי רגילות. הסובייטים פירשו את הסכם מינכן כהסכם שנעשה על חשבונם, וניתן לומר כי יש בכך משהו. בכל התקופה הזו, כולל למינכן, הסובייטים מנסים לגבש עמדה משותפת עם מעצמות המערב ולא מצליחים, כי מעצמות המערב מסרבות. זה נראה כניסיון לבודד את בריה"מ או לגרום לעימות בינה לבין גרמניה. לכן ברגע שההסכם נחתם, גם השאלה הפולנית מתחילה להיות אקטואלית מאוד עבור הסובייטים. מיד לאחר חתימת ההסכם שר החוץ הסובייטי, פוטמקין, והשגריר הגרמני במוסקבה נפגשים. פוטמקין אומר לגרמני כי נוכח הסכם מינכן לגרמניה ובריה"מ לא תהיה ברירה אלא לחלק את פולין פעם רביעית. הדבר הזה מתבצע תוך שנה.
ארה"ב - גם היא לא השתתפה, אך הפעילה לחץ על אנגליה ועל גרמניה להגיע להסכם. העובדה כי אנגליה לא יכולה להרשות לעצמה לריב עם ארה"ב לא הייתה מוטלת בספק במדיניות החוץ הבריטית. אנגליה הגיעה למסקנה שאין לארה"ב שום כוונה רצינית להתערב בזירה הבינלאומית - היא יותר מדי עסוקה בעצמה ובבעיות הפנים. המסקנה הבריטית נכונה: כאשר פרצה מלחמה בין יפן לסין ביולי 1937 (האינטרסים הבריטים והאמריקאיים היו בסכנה, אמריקאים איבדו רכוש ונהרגו) אנגליה הציעה לפועל במשותף נגד יפן, היו שיחות משותפות בין ארה"ב לאנגליה, אך לא קרה דבר: ארה"ב לא הייתה מוכנה להסתכן בפעילות אקטיבית משותפת. על אחת כמה וכמה באירופה. המסקנה הבריטית פשוטה: אי-אפשר לסמוך על ארה"ב, צרפת חלשה מאוד, מצבה הביטחוני מאוד לא ברור, ולכן עליה להמשיך בהדברות עם גרמניה כדי להגיע לפתרון פוליטי בטחוני כולל באירופה.