כרומופוביה
. כרומופוביה , בריטניה .השתתף בפסטיבל הסרטים בקאן, 2005
הסרט מציג שתי צורות חיים עירוניות שונות, ומעורר מחשבה על הכיוון שאליו מובילה אותנו דרך החיים של הכמיהה לכסף, קריירה, יופי חיצוני...האם עלינו לשלם על כל אלה בבדידות וניכור אפילו בתוך משפחתנו? האם ביטוי של רגשותינו בלתי אפשרי בצורת החיים של העיליתא המודרנית?
האם 'התפתחות אישית' מחייבת התנתקות מהסביבה, כולל מילדך שלך?
האם המסך תפש את מקום ההתייחסות האנושית ?
האם את האושר אכן אפשר למצוא בניתוח להגדלת שדיים, כפי שמסביר המנתח?
האם כל משאת הנפש היא שקט?
האם תמורת השקט הנפשי האישי עלינו להעמיד קיר בינינו לזולתנו, דרכו נוכל לראות,אבל לא לגעת ולחוש?
האם יש לוותר על כנות, נאמנות, חברות, אהבה לטובת הצלחה ופרסום ?
הכותבת והבמאית
מרטה פינס ניגשת לנושא בסכין מנתחים ,ומציגה תמונת מצב חודרת וביקורתית. אין היא חשה כמעט כל סנטימנט כלפי דמויותיה השרויות באובססיה של חומרנות.
הסרט מכניס את הצופה אל תוך חלל של סביבה מלאכותית. ארכיטקטורה של קירות דקים לבנבנים-אפרפרים. הכל נקי ושקט, בית בורגני חסר נשמה.
איאונה (
קריסטין סקוט תומאס, 'מאהב בהשאלה'), מומחית לאמנות מודרנית, שקועה בהרפיה : 'תמצאו את דרככם בחיים על ידי מציאת האני האמיתי שלכם'...בעוד בנה
אורלנדו שרוי בבדידותו שלו מעבר לקיר הזכוכית .עולמו מרתיע את איאונה, והיא נפחדת,נגעלת, נבוכה מכל גילויי החיים שלו ונסיונותיו ליצור עמה קשר, עד שהוא מגיע למסקנה :אתה לא אבא שלי, את לא אמא שלי...ועדיין אין זה מדליק נורה אדומה, ואיאונה ממשיכה בחייה חסרי המשמעות ,בקניותיה ובהסתובבות סביב בעיותיה האמיתיות או המדומות, ב'חיפוש אחר האושר'
.גם בעלה
מרכוס (
דמיאן לואיס) אינו מסוגל ליצור קשר אמיתי, והוא עצמו שרוי בבעיות הקשורות בעלייתו בדרגה במשרד עורכי הדין שבו הוא עובד. הבוס שלו מנסה לגרור אותו להונאה שעלולה לעלות בקריירה שלו,וחברו הוותיק
טרנט (
בן צ'אפלין,'המין היפה')שהוא כתב עיתונות , אינו טומן ידו בצלחת ולמעשה מפנה לו עורף ובוגד בו. החברות כבר איננה ערך מקודש.
האם בכלל ניתן בחברה כזאת להתייחס באופן אנושי ותומך? –
כש
סטפאן(ראלף פיינס, 'רשימת שינדלר', 'הפצוע האנגלי', 'הגנן המסור') חוקר האמנות,הסנדק של בנם והדמות היחידה שיש לה קירבה לילד והמאפשר לו להיות מה שהוא,אינו קורא את המציאות ופותח דלתו לפני תלמידיו- הוא כמעט מגיע אל מותו.
במלודרמה הקרירה הזאת נשזר (אם כי באופן מלאכותי משהו) סיפור שונה לחלוטין הקורה באותה עיר, בשכונה אחרת:
קולין (
רייס איפאנס,' נוטינג היל'), עובד סוציאלי המחלים ממשבר נפשי,מקבל לטיפולו את
גלוריה (
פנלופה קרוז, 'הכל אודות אמא', 'לחזור', 'וונילה סקיי' ,'סהרה'), יצאנית חולה במחלה סופנית, החיה בדלות עם ביתה בת ה-5. בניגוד לאיאונה, גלוריה תעשה כל שביכולתה להשאיר את הילדה איתה, גם אם זה עולה בבריאותה. קולין מתגבר על התנגדותה לעזרתו בזכות אנושיותו , האמפתיה ופשטות הליכותיו.הוא חורג מרשמיות תפקידו ועוזר באמת, בנוכחותו, בהתמדתו,בפרטים הקטנים של החיים שהם מעבר לניירות וטפסים. קולין עוזר לגלוריה להגשים את חלומה ולעניק את מלוא אהבתה לביתה עד הרגע האחרון.
בעוד איאונה מחפשת התרגשויות ונכנסת לבית חולים לניתוח מיותר, גלוריה נלחמת על חייה ונאבקת על הישארותה מחוץ לבית החולים.
.איאונה קונה כלאחר יד שימלה אדומה בחנות יקרה ,ובאותה קלות נפרדת ממנה . גלוריה מוצאת שמלה זו בחנות צדקה ועבורה לבישתה היא אקט אחרון של אהבת החיים.
מהן ה'דאגות הכבדות' של מצפון לא נקי לעומת כאב המחלה?הסרט מעלה שאלות אלו ואחרות דרך ליהוק חכם של שחקנים מעולים.
כרומופוביה= פחד מפני צבעים. נגיעה בצבע (כמו הגרפיטי התמים של אורלנדו, שבו כתב:'פלפי הוא הארנבון שלי'), היא מרתיעה מאד עבור אימו ומעלה שאלות לגבי האמנות המודרנית: האם ניתן לעשות אמנות מבלי לגעת בצבע באופן פיסי-רק דרך המסך? והאם יכול להיות לזה מסר של רגש אמיתי?
השמלה האדומה היא מעין סימן-קריאה בתוך האפרוריות והשיממון שבחיים ללא צבע, ללא רגש.אכן היא מתאימה לגלוריה ולחייה האינטנסיביים ההולכים ומתקצרים ,ולא לאיאונה המנותקת מחייה שלה.לעיני הצופה, גלוריה נותנת תשובה לחיפושיה של איאונה אחר הצבע שבחיים.
רק כשהפסאדה בחיי בני הזוג נשברת , נפרץ סדק בסכר ומופיע החיבוק הראשון של האם לבנה ושל האישה לבעלה.ואנו נשארים עם השאלה:האם לאחר המשבר יוכלו להמשיך בחייהם במבט חדש?
סיכומים נוספים אודות כרומופוביה