סונטת סתיו

סונטת סתיו ,שוודיה , 1978-סרט עטור שבחים.
סרט שהוא 'מפגש הפסגה' היחיד בין שני הברגמנים, הבמאי אינגמר ברגמן והשחקנית אינגריד ברגמן.
כמו סרטיו האחרים של ברגמן,הכותב את הסרטים שהוא מביים, גם סרט זה עוסק בשאלות קיומיות ופסיכולוגיות .
זוהי דרמה קאמרית אינטימית על מערכת יחסים מורכבת בין אם ובת.הסרט צולם כמעט בשלמותו באולפן, עם תשומת לב מיוחדת לנושא האור ולנושא הקצב.אינגמר ברגמן:החיים מתחילתם עד סופם, הם קצב: שחור ולבן, יום ולילה, פעימות הלב, הכל.
לאינגריד ברגמן זהו התפקיד הקולנועי הגדול האחרון, לאחר שנותיה בהוליווד.היא מגלמת את שרלוט, פסנתרנית מפורסמת שהקדישה את חייה לאמנותה, וליב אולמן משחקת את אווה, בתה המיוסרת.
לאחר שנים של ניכור, שרלוט חוזרת אל ביתה ופוגשת בבנותיה –אווה והלנה. הלנה חולה בניוון שרירים ,(בהמשך מתברר שיש קשר בין החמרת מחלתה לבין יחסה של האם והעדרויותיה הממושכות). אווה ובעלה הביאו אותה מן המוסד אליו הכניסה אותה האם והם מטפלים בה בביתם במסירות רבה.
בלילה ארוך העובר על אווה ואימה, השתייה וההשתכרות מאפשרות לאווה לומר דברים שעד כה שמרה בלבה.היא מספרת להעל חייה בצל אם העסוקה בנגינתה ובנסיעותיה ואינה מסוגלת לתפקד כאם...
אווה: 'יש לך קול יפה, אבל אינו תואם את מה שנשקף מעינייך..'.
דומה ששרלוט העדיפה עד כה להתעלם מהכאב שהשאירה בלבות בנותיה.למשל,נדמה היה לה שאותה שנה בה החליטה להישאר בבית ולפצות את משפחתה על היעדרות של שנים, היתה שנה יפה ומוצלחת עבורם.ואילו אווה פותחת פצעיה :'שום דבר לא התחמק מפרץ האנרגיה האוהבת שלך...הרגשתי משותקת..טפשה..לא היה בי דבר שיכולת לאהוב או לקבל...חיקיתי אותך...לא העזתי להיות עצמי.לא יכולתי לשנוא אותך, אז שנאתי הפכה לפחד מטורף.חשבתי שאני משתגעת...ואז הגיע סטפן ..וגם אותו לא קיבלת.'.
שרלוט: 'לא הייתם מסתדרים..לא הבנת שסטפן שלך הוא טיפש..'.
אווה: האם אי-פעם היה אכפת לך ממישהו מלבד עצמך?שרלוט:הזנת את השנאה אלי כל השנים...מדוע לא אמרת?(הכל נאמר בכעס עצור, בעצב עמוק ובדמעות בעיני שתיהן )
אווה : 'כיוון שאת נכה רגשית...את מעמידה עצמך תמיד במרכז...רואה אותי כטיפשה ולא מוצלחת...כל מה שרגיש ועדין- את תוקפת. כל מה שחי- את חונקת. דיברת על שנאתי, שנאתך אינה פחותה. הייתי קטנה, נוחה לעיצוב. כבלת אותי. הייתי נתונה לחסדייך. הכל עשית בשם האהבה. היית מומחית במחוות-אהבה. אנשים כמוך הם אסון.אם ובת- איזה שילוב נורא של רגשות בלבול והרס...הכל אפשרי והכל נעשה בשם האהבה והדאגה.צלקות האם יעברו ככתר לביתה ; אומללות האם תהפוך לאומללות הבת...אמא, האם מפלת-הבת היא ניצחון האם?'
האם(מהרהרת בינה לבין עצמה לבין הבת,וסוף סוף מתחילה לתהות באשר לחייה.):'...ואולי יש אנשים שמעולם לא חיו ממש, רק התקיימו...מעולם לא התבגרתי ממש...פני וגופי הזדקנו, צברתי זכרונות וחוויות, אבל...אינני מצליחה לזכור שום פנים, אפילו לא של עצמי. גם לא של אמי. אני יודעת שהיו לה עיניים בהירות, לחיים תפוחות...אבל אינני מסוגלת לזכור את פניה.איני זוכרת את הלידות שלי אתכן, רק שהיו כואבות.האם אני מסוגלת לזכור רק את הכאב?...תמיד פחדתי ממך. אני לא מבינה את זה. לדעתי רציתי שתחבקי אותי. הייתי ילדה.ראיתי שאהבת אותי, ורציתי לאהוב אותך.נבהלתי כי חשבתי שהיו לך דרישות כלפי.הייתי רוצה שתדעי שהייתי חסרת-אונים בדיוק כמוך.אווה יקירתי, לא תסלחי לי על טיפשותי? אתקן את דרכי...עזרי לי... הייתי אנוכית וילדותית.תוכלי לחבק אותי?...לפחות געי בי...'
בעת שיחתם קורעת הלב, בעלה של אווה מקשיב מן החדר השני, ואילו הלנה מפילה עצמה ממיטתה אל הריצפה ,מתחילה לזחול ובכוחות אחרונים מנסה לקרוא לאמא בקולה הבלתי נשמע .עם אורהבוקר, שרלוט אורזת ויוצאת.
אווה: 'אמא המסכנה...בורחת כך.'.
ובמקביל, שרלוט ממשיכה את חשבון הנפש באוזני בעלה ברכבת: 'הבט בבתים הקטנים, האורות שבחלונות. כל משפחה אוכלת יחד...אני מתגעגעת הביתה...מתי אבוא הביתה...'
אווה יוצאת אל חצר הכנסיה והתמונה היא של בדידות גדולה על רקע ההרים הרחוקים. היא חושבת על מקומה בעולם...גם על התאבדות...ובחזרתה, כותבת לשרלוט (גם אם אינה בטוחה שהמכתב יגיע לייעדו או ייקרא על ידי אימה):'זה כואב...אך מתוך כל זה אני מרגישה שיש הזדמנות לאהוב, להעניק.לא אתן לך לצאת מחיי שוב. לדעתי לא מאוחר. לא ניתן לזה לקרות הפעם..'
תיאטרון הבימה העלה את סונטת סתיו כדרמה מודרנית בבימוי איציק ווינגרטן ובהשתתפות ליא קניג וטטיאנה קנליס- אולייר.