כינורו של צ'כוב

צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים,על יוצרי המאה העשרים ברוסיה.
אם מופיע רובה במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה.
הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסלים.
לרוב, דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לשנות את מצבן בהווה.  
צ'כוב אהב להתפלסף, הוא למשל האמין שלפיו שגרת היום יום נתפסת כתהליך הרסני ומדכא. למרות זאת ניכר כי לצ'כוב היה לב טוב במובן הפשטני של המילה, אני מציין זאת מתוך התבוננות בתהליכים שעוברות הדמויות וליתר דיוק מדובר בתהליכים של הדמויות הראשיות בהצגה. ואיזה מחזה זה "כינורו של רוטשילד". יעקב הדמות המרכזית מגיעה לשלב של התפקחות בצורה הדרגתית. התהליך מתחיל לאחר מותה של מארפה, ארוע אשר הובילו למסקנה שכל החיים בנויים על רווח והפסד ובסוף התפכחותו, על סף מותו, יעקב מחליט לתת את הכינור לרוטשילד. מתואר כאן סוג של נתינה אמיתית, הפואנטה בסיפור היא נקודת המפנה. יעקב מאדם קמצן וחסר רגשות הפך לאדם נדיב.