הוגו באל (22 בפברואר 1886 - 14 בספטמבר 1927)
משורר גרמני, ממקימי תנועת הדאדא .הוא היה בין כותבי המניפסטים של הקבוצה.
באחד המופעים הידועים ביותר של הקבוצה,ערב אשר הוקדש לשירה הפונטית ונערך ב-
23 ביוני שנת 1916 ב"קברט וולטיר", הופיע
הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש
תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קראוון הפילים",
כשהוא לבוש בתלבושת מיוחדת שעיצב
מרסל ינקו כשרגליו סגורות בתוך גליל קרטון
הדוק ומלמעלה היה לו צווארון ענקי מבריסטול שיצר אשליה של כנפים בכל פעל שמשך
בכתפיו.
מתוך דבריו של באל על הקהל שצפה במופע: " זה היה מעל ומעבר ! לאחר התדהמה
הראשונית מהדברים שכמותם לא נשמעו מעולם , התפוצץ הקהל לבסוף .
" ההטעמות כבדו והלכו , ההבעה גברה עם החרפת העיצורים . לא עבר זמן רב ונוכחתי לדעת שאם ברצוני להישאר רציני לא יענו אמצעי – ההבעה שלי על תביעות פאֵרוׁ של הביוּם" . (7)
המופע הזה היה נקודת השיא בקרירה הבימתית של הוגו באל דבר אשר הביא לכך שקמו
לו ממשיכי דרך וחקיינים, אך לאחר ערב זה החל באל לפרוש מעולם הבמה ומתנועת
הדאדא לאט לאט עד שלבסוף עזב את התנועה לגמרי והפך אדוק יותר בדתו ואף החל
לחקור את הנצרות הקדומה.
מרסל ינקו 24 במאי 1895 - 21 באפריל 1984 צייר ואמן יהודי שנולד בבוקרשט רומניה.
ב-1915 הגיע לציריך כשפרצה מלחמת העולם הראשונה וחבר לשאר האמנים שהשתתפו
ב"קברט וולטר"
מרסל ינקו הפך לאחד המשתתפים הנלהבים של תנועת הדאדא בציריך. הוא אייר את ספריו
של טריסטיאן צארה ומשוררים אחרים, תיעד את עולם הדאדא ביצירותיו "קברט וולטר,
"נשף בציריך“, הוא עיצב מסכות ותלבושות בעבור המיצגים הדאדאיסטיים
בתחילה היה סגנונו פוטוריסטי וקוביסטי ("נשף", 1916), אך הוא חיפש, כמו אמני דאדא
אחרים, אחר טכניקות וחומרים חדשים. עם תום המלחמה חזר ינקו לרומניה ארץ מולדתו שם
הוא עד עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה .
ב-1940 עלה מרסל ינקו ארצה.
ב-1953 ייסד ינקו את כפר האמנים "עין הוד". הוא לימד ציור והמשיך לצייר בעצמו.
בראיון שערך הכתב פרנסיס מ. ניומן עם מרסל ינקו בשנת 1982 נשאלה השאלה הבאה:
פ.מ.נ : האם לדעתך דאדא הייתה תנועת האומנות החשובה ביותר של המאה?
מ.י: ברור שאני מאמין בדאדא . באותה התקופה ניצבו האומנים בפני בעיות רבות, ואינני יכול לומר שהדורות שבאו אחריהם פתרו אותן . הדורות הבאים עדיין יכולים להמשיך את דרכנו ולמלא את שאיפותינו . אני חושב שתנועת דאדא חיה וקיימת היום בדיוק כמו לפני שבעים שנה . מישהו כתב על התערוכה האחרונה שלי בתל אביב וניסח זאת ברורות:"תנועת דאדא לא מתה, דאדא היא נצחית", ואני מסכים איתו . (8)
לסיכום פרק הקדמה זה ברצוני לומר שמבין כולם מרסל ינקו היה עבורי השפעה גדולה אולי משום הייותו יהודי ישראלי וגם בשל השפעתו הרבה על האומנות הישראלית . אני בהחלט מסכימה איתו באומרו "תנועת הדאדא לא מתה, דאדא היא נצחית."