משחק דרך נסיון אישי

תיאטרון הוא ענף של אומניות הבמה, שעניינו הצגת
סיפורים בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת כדיבור, שפת גוף, מוזיקה, קול
בתיאטרון, מציגים בעצם מחזות מגוונים ומחזות עלילתיים כאוסף תמונות (סצנות) עוקבות
של דו-שיח או רב שיח שהשחקנים מנהלים על הבמה.
כדי לעניין כמה שיותר את הקוראים 
לא אלאה אתכם בתיאוריה של התיאטרון אלא אתמקד באספקטים של תיאטרון –משחק, דרך נקודת מבט אישית ומעניינת. 
מדובר במקצוע מדהים מכל הכיוונים גם כשחקן וגם
כבמאי.
מאז שחר ילדותי נדבקתי בחיידק שנקרא דראמה הייתי
בחוג       בתיכון ומאז נשבתי בקסם של לעמוד מול קהל ולהבין את ההתנהגות שהשחקן צריך
לגלם כדי לשרת את הדמות. רצו להחתים אותי קבע בצבא ואני לא וויתרתי והחלטתי ללמוד
משחק, אני יכול לומר שהשתנתי מאד לפני הלימודים ואחריהם,מכל הבחינות.
כשהתחלתי
ללמוד  שנה א'' הרגשתי בשמים. המורים מאד
פרגנו לי, הספקתי ללמוד על שיטה מסוימת שנקראת "שיטת לאבן" והיא בעצם מתמקדת בעבודה על
הדמות.
השיטה באה לקטרג את הכניסה לדמות דרך ארבעה
אמצעים:
א.  
Flow – רגש
ב.  
Space –מחשבות
ג.    
Wate – נוכחות
ד.   
Time-אינטואציה Timing 
עכשיו תלמיד מסוים שאין לו נוכחות ( wate) דהיינו תפיסת במה, כלומר הוא מטייל על הבמה ולא תופס נוכחות והוא למשל יותר מפעיל אצל הקהל את הSpace, אז מה שבעצם השיטה באה ללמד זה איך
לרכוש  נוכחות על ידי הבמאי או דרך חיפוש עצמי איפה אני מרגיש נוכח במצבים מסוימים
בחיי.
בשיטה מסבירים שלתלמיד שיש לו נוכחות חזקה ויש לו רגש
שופע, יכול להשתלב בתפקידים היותר משמעותיים ואפילו להוביל בתפקיד
ראשי. ואם יש לו גם Timing  טוב אז
הוא יכול גם לאלתר וגם להיות יותר מפוקס, מדויק וזה  הדבר שבעצם הכי מאפיין
וצריך שחקן לעשות כדי להיות מקצועי ולא רק להראות טוב על הבמה. צריך לשלב את שיטת
לבאן בלי להתפזר ולחפש בכל הכיוונים איך לעבוד על דמות אבל זאת תהיה התפזרות מדויקת.
ומכאן נעבור אלי מה  קרה לי!
הפריע לי שאמרו לי בביה"ס שאין לי נוכחות חזקה
אבל יש לי  Time ו Flow
ובכלל אני קורצתי מחומר מצויין, הייתי מאד יצירתי ורציתי  להראות  כמה אני מעניין. אחד המורים אמר לי "מאיר בשביל להיות שחקן
לא מספיק רק להיות מעניין". הפגנתי בלימודים המון אנרגיות חיוביות אבל לצערי
זה לא היה מספיק, טענו שאין לי פוקוס טוב וזה מה שהוריד לי את הרוח מהמפרשים. אמרו
שיש לי המון חן ורואים שהבמה עושה לי טוב אבל אני מתפזר ולא מדייק.
העלנו הצגה בשם "חכמים היזהרו בטיפשותכם", ובמחזה
בתפקיד שגילמתי הזדהיתי עם הדמות  והגעתי לידיי משבר בתחילת שנה ב''.
הבמאי   שליהק אותי לתפקיד מאד פרגן לי ויש לציין שהוא
אחד הבמאים הגדולים מרוסיה ועכשיו גם בארץ.
הבמאי ריתק אותי, תפסתי ממנו "גורו", פעם
חייכתי והוא שאל אותי איך אתה? אמרתי לו בסדר, באותו יום היו
בטוחים שאני במצב רוח טוב, אבל הוא אמר לי שמשהו לא בסדר אצלי בפנים, והוא צדק. אתם לא
תופסים עד כמה הוא היה חודר במאי בגיל שלו עם אנרגיות ניסיון וכשרון לדעת הכל גם
כשצוחקים בפראות  הבמאי היה מגלה זיוף.
כעת ברצוני לבשר, לעדכן את כל מי שרוצה ללמוד משחק
שלא יחשוב שרק הבנים של השחקנים או מי שנראה טוב אז הוא מסומן,זה ממש לא כך. אם השחקן לא משלב כשרון עם מקצועיות
הוא יכול לחפש מקצוע אחר או  למצות את הכשרון בתחומים אחרים. אם אתם
שואלים אותי תחום הקולנוע  מאד מעניין אבל
אומנות התיאטרון לדעתי יותר מרתקת כי היא חיה זה כאן ועכשיו, וקולנוע אפשר לשנות ולשחק
עם העריכה איך שרוצים, ובכלל אני ממליץ לכולם לדעת שמי שרוצה ללמוד משחק חייב לעשות
קו הפרדה בין הדמות שהוא מגלם,  לבין
"אני" עצמי שלו.  
ובכלל לא צריך לחשוב שמי שלא מגיע לתיאטרון, או
קולנוע כשחקן  ועובר לתחום ההדרכה או
הבימוי הוא מתוסכל, זה ממש לא נכון המקצוע הוא 
מרתק בכל  מגוון תפקידיו.
לסיכום :
תאהבו משחק תהיו שחקנים תהיו במאים תהיו אפילו
תסריטאים, העיקר לקחת את זה בכייף את הלימודים או את התפקיד, מפני שהאמנות לעניות
דעתי חיה ולא מוספדת אז שיהיה לכולם בהצלחה.