חיי משפחה וזוגיות על פי המחזאי חנוך לוין

המחזות והמערכונים של חנוך לוין עוסקים בלשון חדה ומושחזת בכל מה שקשור בחיי משפחה וזוגיות בדרך הומוריסטית משולבת עצב והרבה חכמת חיים ,ותמיד
הצטיין בבחירת שמות יחודיים לדמויות שבסיפוריו.
חנוך לוין עוסק בהחמצת החיים , אפרוריות היום יום ,ודמויותיו מתבוססות בשלולית
כשהמוות ממתין להן מאחורי כל פינה.
המוות מופיע כמעט בכל מחזה של לוין ,פעם בהומור שחור ופעם בעצב כואב. החשיפה החדה של החיים כפי שהם באים לידי ביטוי במחזותיו של לוין, מאפשרת לכל אחד מאיתנו לחשוב היטב על מה שעובר על כל אחד מאיתנו בפרק הזמן שהוקצב לנו לחיות על פני כדור הארץ.   חנוך לוין הוא זה שכתב לפני שנים רבות את המערכון המפורסם על המהנדס ואשת המהנדס (ביצוע : יוסי בנאי ורבקה מיכאלי) המוזמנים לחתונה. שניהם חרדים וחוששים כל הזמן שהכיבוד המוגש בחתונה, רבע עוף ובורקס, לא יגיע אליהם. על רקע החששות באים לידי ביטוי הבדלי המעמדות בתוך החברה הישראלית. "טראומת בשר העוף" מוצגת גם במחזה "מלאכת החיים".   במחזה "מלאכת החיים" מציג חנוך לוין את הקשר בין זוג נשוי לאחר שנים רבות של נישואין. המחזה מלא חסד, חמלה ורחמים וביטוי לרגשות עזים.
הגבר ,יונה פופוך, מתכוון לעזוב את הבית ומטיח באישתו האשמות כבדות על שאיתה נאלץ לבזבז את חייו, וכל זאת בגסות רוח בוטה.
הוא אומר לעצמו כאשר איננו יכול להירדם, ואישתו שרויה בחלומותיה :
"האידיוטיזם הזה, לשכב יחד במיטה זוגית , פה אל פה, אחד מתייפח, שותת דם, השני   מחליק על האלפים בחיוך, ואלה נקראים חיי נישואים,
  הלא הכל שקר, שקר, אז קודם כל לנקות את המיטה מן השקר.
  <גוהר מעל לביבה אישתו>
  מה לי ולבשר הזה,
  המצפצף עכשיו מתוך שינה שלווה,
  רואה בחלום נופים רחוקים   שאני לא כלול בהם ?  איך הגיעה אל חיי לביבה ?   אישה זרה שאין לי כלום איתה ולה אין כלום איתי, ואיזה דבק לא-נראה   אבל חזק משנינו, ידביק אותנו זה לזה לנצח ?." הוא הופך את המיטה ולביבה נופלת ונחבטת ברצפה, קמה המומה על רגליה,
לא מאמינה, בוכה ואומרת :
"הפכו אותי עם המיטה ! הפכו אותי עם המיטה !
  זה שעמד לצידי ,עדין, מסמיק, מתחת לחופה,
  ועל כל דברי הרב בקול חנוק מביישנות ענה ''כן כן'',   הפך אותי עכשיו עם המיטה כמו שהופכים אשפה לתוך הפח !"
  יונה פופוך הוא איש שוליים מלא פחדים והזיות, שאשתו לביבה אומרת עליו :
"סחורה פשוטה מחומר זול, משהו שנדבק לסוליות. בן אדם עם תהומות של תחתית של
 כוס תה".   הוא מחליט לקום ולעזוב את הבית, ומכריז בין היתר כנגד אישתו המופתעת מהחלטתו לעזוב לאחר 30 שנות נישואין :
"הרי את החיים איתך מיצית עוד בלילה בו הכרנו.
 כן, אמרנו באותו לילה את הכל, שלושים השנים שבאו אחריו התבססו
 רק על הפחד לקום וללכת".   ואשתו שואלת : "יש לך אישה אחרת ?" והוא עונה בגסות המלווה בעלבון צורב  :
"אשה אחרת ! כמו שאומרים מן התחת אל התחת.
 מי את ? תחת המחובר לרגלי כמו כדור ברזל בשלשלת !  תחת שהנמיך אותי, צימצם את אופקי, מעך את נשמתי !  מה נשאר אם מלכתחילה לא היו ביחסים אלא רק תחת, תחת ובכל השאר,  ביופי, ברוחניות , שלהם השתוקקתי באמת,
 לא היה לך חלק מעולם ?"   ולביבה תוקפת אותו על שכל חייו עסק רק בדברים טפלים, ולא טרח לשתף אותה במחשבותיו הרוחניות… ואילו היא בוגרת סמינר  יודעת מה זה יופי, אמנות והגות. "כל מה שיש לומר עליך : איש מזדקן עם איבר  מזדקן בפאניקה.
 מה תמצא בחוץ , ומי כבר מחכה לך…  יש המון נשים צעירות ואני הזדקנתי.  שלושים שנה עבדתי אותך, עכשיו לביבה – צאי לפנסיה…
 פעם הייתי צעירה ! פעם היו פה ילדים, רעש, והיה בשביל מה לחיות !…" יונה פופוך מבטא בדבריו תחושה של גברים רבים השחוקים בחיי נישואיהם :
"שאלת אותי מה אעשה ? אני לא יודע .
 אין לי משהו שקורא לי, אין בי משהו שדוחף אותי.
 לא טוב לי איתך, לא מפני שבחוץ טוב יותר, רק שאיתך אבד המיסתורין.
 אני קורא אותך טוב מדי. משעמם. אני יודע בכל רגע מה את הולכת להגיד.
 משעמם ,לביבה. אל תכעסי שאני גלוי לב – משעמם עד מוות…  אני עוזב אותך שלא באשמתך, זה הטבע.  הטבע הקפיץ אותי עלייך בערב הראשון,  הטבע הוא שמקפיא אותי בלילה האחרון".   לביבה הפגועה לא מוותרת ועונה לו :
"אני מקווה שאתה יודע כמה אני בזה לך. אני מקווה שברור לך שאין לך קיום בלעדי.
 אפילו המעט שהשגת , הדירה , החהפריג''ידר – זה הכל אני.
 כל מה שאתה משליך אחריך בזלזול כזה,  ושבלעדיו אתה אפס מוחלט – זה הכל אני,  אני עשיתי, אני בניתי, אני, אני,  אני בניתי חור ליונה העכבר…  נו יונה, עכשיו ספר על עצמך. אני בהמה מטומטמת ,תחת, ואתה מה ?
 ספר על חייך , יונה. היו לך חלומות גדולים ? השתוקקת לשנות את פני האנושות,  להיות המלומד, ממציא, אמן גדול ? יש כאלה שמגשימים את זה.
 ומה עם להיות מוקף נשים יפהפיות בשמלות ערב יקרות ?  אני רואה פה רק לביבה עם חלוק. מה זו, בדיחה ? מכל הנשים שבעולם 
 הגעת ללביבה עם חלוק ?". אחת התופעות הנפוצות בין בני זוג הנפרדים זה מזו, היא ההשלמה עם הפרידה ומעבר לשלב המאבק על הרכוש המשותף, מאבק מר ומתיש שעורכי הדין הם המנצחים הבלעדיים בו. לאחר שלביבה משלימה עם עזיבתו של יונה פופוך, היא מאיצה בו שיקח את חפציו ויעזוב במהירות את הבית. ויונה מגיב בזעם :  "ומה, לתת לך סיפוק ועונג שאני הולך ואת נשארת ?   לפנות את המיטה, את הכורסה, לוותר על הדירה, הטלביזיה,   ניירות הערך בבנק, לזה את מחכה, מה ?   לא לא, איתך אני נשאר,   איתך על המרפסת, במטבח, ובמיטה   למרר לך את חייך.   אדפוק בחוץ – אפליץ בבית !     יחד נזדקן, ויחד נירקב, ויחד צמודים לניירות הערך   הצמודים הרשומים על שנינו – אל הקרב נרד !"   בני הזוג שנשבעו 30 שנה לפני כן לכבד ולדאוג זה לזו מכריזים כעת על יציאה לקרב…   יש במחזה גם רגעים ספורים ששני בני הזוג נחים ומנסים למצוא פינה חמימה זה אצל זו, ואז אומר יונה לאשתו :
"לא אשכח אותך לביבה, נגעת ללבי, נגעת בעצם לב לבי. את,חייך, טרחנותך, מסירותך שאין  
 לה גבול, עבודת הפרך של חייך אשר עבדת את מפעלנו הכושל". יונה גם פונה לקהל ומסכם את חייו במילים :
 "תחילה אכלתי עוף אצל אמי. אחר כך אכלתי עוף אצל אשתי. עוד כמה מנות עוף אוכל  
  בבית חולים, ואז לשכב דומם לנוח. סוף סוף בלי עוף !". לקראת סוף המחזה, יונה פופוך שוכב ומתלונן על כאבים בחזה וחשש מהתקף לב.
ואשתו המסורה אומרת לו : "התקפת לב ? באמצע הלילה ?" ופופוך כולו שרוי בהזיות עונה לה :
"לילה ? איזה לילה ? את לא רואה שעכשיו שבת בבוקר, ואני בדרך לבית כנסת עם אבי. שבת בבוקר, ראו : אב הולך עם בנו לבית הכנסת…. יד ביד אב ובנו הולכים לבית הכנסת…"   במחזה המתלבט , הגיבור – קוקלוש שמו, הוא גבר המתלבט בין שתי נשים :
האחת, פיילה - לא יפה ,בעלת גוף נחשק  אך ענייה, ואילו השניה – משכנתה , מכוערת אך עשירה… והוא אומר לעצמו את מה שגברים רבים אומרים לעצמם כאשר אין בעצם אהבה אמיתית : "משכנתה מבוססת. יותר מפיילה, זה בטוח. ההורים יתמכו, יקנו דירה, ריהוט, אוטו.
 ולפיילה – כלום.  דירה שכורה, כמה סמרטוטים.
 במה לבחור ? פיילה לא יפה, אבל ישבן, ולמשכנתה אין ישבן – אבל דירה.  לזו בשר, לזו עורות. בלילה איהנה יותר מפיילה – ביום יהיה נוח יותר עם משכנתה.
 ואהבה ? שכחתי לגמרי".  הגבר מוכן למעשה להתפשר על שתיהן , אך המציאות לא מאפשרת לו.    לסיום, פרנסיס בייקון אמר : "אי אפשר לאהוב ובו בזמן להיות חכמים".