ג''יימס בונד והלוטוס

ניסים אמון / חידת הלוטוס
מסעו המרתק והדמיוני (?) של ניסים אמון ברחבי המזרח הרחוק. מהאשרמים בהודו, לבתי זונות בהונג-קונג, אמון משחק אותה ג''יימס בונד מודרני שהפעם זוכה ליהנות גם מרובדים רוחניים עמוקים ביותר. לפיכך, הוא מאתר נעדרים שטבעו במסע רוחניות מזרחית. צעירים אבודים אלו, על-פי אמון לפחות, תמיד נסחפים לבלבול הקשור לתרגולי מין טנטריים אינטנסיביים המשלבים מדיטציות ונאמנות למורים רוחניים שרק מקיימים את אותו תפקיד שייעדה להם הקראמה. אמון מסתובב בין האשרמים, המנזרים והמערות בהם מתגוררים מורים אלו ומאיר לאותם אבודים את הדרך מחדש. ניסים מספיק בכל מקום לשבת למדיטציה, לפגוש את האדם החשוב ביותר, להסתדר על מלאי תמידי של מזומנים ואף לזכות בנערות הכי שוות בכל עיר.
לקראת סוף הסיפור מופיעה תפנית חדה, המתאימה לרוח ה''דאו'' בה כתוב הספר, ניסים עובר לספר על חיי הבודהה, בגירסתו שלו וזונח לחלוטין את מסעו אחר אבודי המזרח. מה קורה בסוף? – זאת כבר תגלו לבד. רק אוסיף שהפרקים קצרים, קריאים להחריד ואף לפעמים מעבירים תחושת רם אורן מסויימת. עדיין הספר מצליח לחמש את עצמו במיטב סיסמאות הניו-אייג'' המזרחיות, שמתגלות כרלוונטיות גם מספר לא מועט של שנים לאחר צאתו.
 אם נתייחס לספר בצורה ביקורתית מחקרית, הרי שהוא סובל מעירבוב ניו-אייג''י שבצורת כתיבתו הוא מקסים, אך מי ששואף ללמוד דבר או שניים על התורות המזרחיות מקבל בספר זה רק צד מאוד מינורי של התרבות העשירה הזו. כך למשל, אמון מסכם את תורות נרחבות כמו טנטרה, זן, דאו ועוד במשפט או שניים. לכך הוא מוסיף הכללות רבות לגבי אופיו של המטייל הרוחני, ויותר מכל נראה שהנזק הגדול ביותר שגורם ספר כזה הוא בפופולאריות שלו, המעצבת בסופו של דבר את דעת הקהל, שאינה מבקרת במזרח, לרוב, כנגד החוויה המזרחית. במיוחד כיום, האקזוטיות האבודה של המזרח כבר כמעט ולא מתקיימת. כל מטייל מסתובב עם מכשירי איתור (לפ-טופ, סלולרי וכו'') וגם אם אין לו כאלו, לחברים שלצידו יש. מטיילים רבים כבר עזבו את האופנועים ופשוט שוכרים מכוניות ונוסעים להם מהודו עד למונגוליה, רק חסר שיבנו אוטוסרדה ישירה, מעין כביש מס'' 1 שכזה בין כל המדינות והטיול הזה יהפוך לדבר הקונוונציונאלי ביותר שניתן לעשותו. שוב, נקודת המבט של אמון על כל הסיפור, אם מתבוננים מהאספקט הזה, היא ארכאית ואולי הייתה רלוונטית, כאשר יצא הספר ועדיין כל ידיעה על המזרח זכתה למסתורין הבלתי מובן של שנות המאה הקודמת.