מבוא לתיאטרון, יסודות, מאפיינים

אמנות התיאטרון. (שיעור ראשון) ד"ר לינה ארנון. "התיאטרון אינו יכול אלא להיות תיאטרון בלבד, אפילו אם זהות זו של התיאטרון עם עצמו נחשבת בעיני "תיאטרולוגים" בני זמננו כהתחמקות מהגדרה או כהגדרה כוזבת. עמדה זו נראית לי פרדוכס מפתיע. ''אליבא דמומחים'' אלה, התיאטרון, בהיותו לו רק ת י א ט ר ו ן, הוא אידיאולוגיה, אלגוריה, פוליטיקה, נאומים, מסות או ספרות. זוהי תפיסה מותעית, כאילו היה טוען מישהו שהמוסיקה צריכה להיות ארכיאולוגיה, או הציור – פיזיקה ומתמטיקה."... אז''ן יונסקו. נוכחתי לדעת, בשנות הוראת התיאטרון הרבות, עד כמה האוריינטאציה של המורה היא אוריינטאציה תמאטית. נושא המחזה הוא היסוד העיקרי שהמורה מתייחס אליו, וממילא מאפילה תפיסה חד-צדדית זו על ה צ ו ר ה הדרמטית המיוחדת ועל ביצועה בתיאטרון. הצגת "מלחמת בני אור" למשה שמיר, לדוגמה, מהווה אמנם הזדמנות נפלאה, כביכול, לעסוק בתקופת החשמונאים המאוחרת, ימי אלכסנדר ינאי, שלומית ושמעון בן שטח. אך עלינו לרסן את עצמנו בנקודה זו. המחזה אינו בשום פנים ואופן מסה היסטורית. מחברו אינו היסטוריון ונדמה לי, שאפשר לומר באופן ברור שכוונתו לא הייתה ללמד או להמחיז פרק בהיסטוריה היהודית. הוא בראש וראשונה, יוצר, אמן, במקרה זה – מחזאי. מחזאי שנטל את השראתו מאנאלוגיות היסטוריות. לכן, אין טעם להפוך את הביקור בהצגת "מלחמת בני אור" לעילה כדי להתעסק בשלטון החשמונאים, ימי בית שני וכיוצא באלה. אל נערבב תחומים: היסטוריה לחוד ואמנות לחוד. אביא דוגמה אחרת, הפעם מתחום ההיסטוריה היהודית המודרנית. צא וראה, עד מה הפך "ממלא המקום" לרודלף הוכהות לאחד המחזות המסעירים ביותר של תקופתנו. דנו בו רבים וטובים בכל העולם במאמרים, בנאומים, בחוברות ובספרים. אך הדיון העיקרי התרכז סביב "הבעיה" שהמחזה העלה. גם על הבמה העברית הועלה המחזה בראש וראשונה כחומר תעודתי מתקופת השואה. אך מי שקורא בעיון את מחזהו של הוכהות מתרשם קודם כל מצורת הכתיבה המיוחדת שלו, מן החוש הדרמטי, האווירה, המעברים האסוציאטיביים-סמליים מתמונה לתמונה. בקיצור: מחזהו של הוכהות, כפי שהוצג על הבמה, הוא בראש וראשונה יצירה דרמטית-אומנותית-תיאטרונית, שיש להתייחס אליה בתור שכזאת. אנו חייבים להבין שאין התיאטרון מסתכם בכך שהוא משמש במה להמחזת "בעיות": זוהי אומנות מורכבת המדברת אלינו בשפה משלה, אותה יש ללמוד. יצירתו המפורסמת של פיקאסו, "גרניקה", ביטאה את תגובתו של האמן הספרדי הנודע על מלחמת האזרחים בארץ מולדתו. כל אימת המלחמה הנוראה, שבישרה את מלחמת העולם השנייה, משתקפת בה. אך ספק, אם יעלה על דעתו של מחנך כלשהו להרצות על מלחמת ספרד בפני תלמידיו כתחליף לניסיון להבנת התמונה. "גרניקה" היא יצירה באמנות הציור, ויוצרה מדבר אלינו בשפת הצורות והצבעים, בהרכבתם בתוך הקומפוזיציה המיוחדת לו. החינוך להבנה אומנותית נכונה הוא חינוך המדגיש, אפוא, את כל היסודות האופייניים, המיוחדים, בהם משתמשת כל אמנות ואמנות. "מלחמת בני אור" הוא הרבה יותר מאשר מחזה על ימי החשמונאים. "הקמצן" הוא הרבה יותר מאשר קומדיה על קמצנות. "פדרה" הוא הרבה יותר מאשר על תשוקותיה של אישה נשואה. בלימודנו, אני אסב את תשומת הלב לצורה המיוחדת: המבנה, הבדלים בגישה לדמויות, הדיאלוג המיוחד, הקונפליקט הדרמטי ואופן ביטויו, המתח, המוסכמות התיאטרוניות, האפיון וכדומה. מחזות רבים עוסקים בנושאים דומים – ההבדל ביניהם הוא לרוב בצורה המיוחדת והחדשה שיוצרם בחר לו, באמצעי הביטוי האישיים שלו. הוא הדבר בשירה, הוא הדבר בציור, הוא הדבר במוסיקה. זוהי מהותה של האמנות. הנושאים לא השתנו במהלך הדורות: צורת הבעתם נשתנתה. ואשר לבעיה השנייה, אף היא מדאיגה לא פחות מן הראשונה. (אתן עליה את הדעת בשיעורי): תולדות התיאטרון הוא מדע צעיר באופן יחסי ובלתי מפותח. הספרות העוסקת בו עדיין רב בה הסתום על הנגלה. עם זאת, יש בידינו היום ידיעות נרחבות למדי על צורת התיאטרון וההצגה התיאטרונית בתקופות שונות. מתברר הקשר המהותי הקיים בין הדרמה של התקופה (שהיא התעודה התיאטרונית החשובה ביותר של התקופה) לבין תנאי התיאטרון הפיזי, הלהקה, שיטות הבימוי, התפאורה, וכד''. שקספיר, לדוגמא, היה בראש ובראשונה שחקן, איש התיאטרון המעשי, וכתב את מחזותיו לתיאטרון היחיד שהכיר. כזאת, אפשר לומר גם על מולייר. להערכתי כמלמדים את מולייר, חייבים להכיר את התיאטרון הראשון, בו הוצגו מחזותיו, את הקהל שלו, השחקנים, תגובות הביקורת. שיחזור זה של ההצגה המקורית של המחזות הקלאסיים שאנו עוסקים בהם, לא זו בלבד שהיה הופך את הספרות הדרמטית לספרות חיה, אלא אף לחוויה תיאטרונית מחודשת. מחזות נכתבים כדי להיות מוצגים על הבמה, זוהי תכליתם הבלעדית. המחזה הוא צורה ספרותית המקבלת את משמעותה המלאה אך ורק בתיאטרון. דרך משחקו , בימויו של הבמאי, התאורה, המוסיקה, התלבושות, האיפור, התפאורה, הריקוד, הארכיטקטורה של האולם ומבנה הבמה. אכן – מבנה הבמה המיוחד עשוי לשנות את משמעותו של מחזה מסוים. התיאטרון – מיזוג של אמנויות. הבמאי: אמור לי, היודע אתה מהי אמנות התיאטרון? הצופה: נראה לי ש ה מ ש ח ק היא אמנות התיאטרון. הבמאי: האם לדעתך החלק שווה לשלם? הצופה: לא, כמובן שלא. האם בכוונתך לומר ש ה מ ח ז ה היא אמנות התיאטרון? הבמאי: מחזה הוא יצירה ספרותית, לא כן? וכיצד יכולה אמנות אחת להיות אמנות אחרת? הצופה: ובכן, אם אמנות התיאטרון אינה לא המשחק וגם לא המחזה, עלי להסיק מכך שזו ה ת פ א ו ר ה ו ה ר י ק ו ד. אלא שקשה לי להאמין שאתה מסכים לכך.הבמאי: לא. אמנות התיאטרון אינה המשחק וגם לא המחזה, לא התפאורה ולא הריקוד, אלא מורכבת היא מכל היסודות מהם עשויים אלה: פעולה, שהיא עיקרו של המשחק: מילים, שהן גוף המחזה: קו וצבע, שהם נשמת התפאורה: קצב, שהוא תמצית הריקוד. (אמנות התיאטרון: הדיאלוג הראשון, 1905/גורדון קרייג.) הדרמה היא המחזה הכתוב: היא מהווה רק אחד היסודות מהם מורכב התיאטרון, לעיתים יסוד חשוב יותר ולעיתים חשוב פחות – הדבר תלוי בערכו של המחזה מבחינה ספרותית וכן בגישתו של הבמאי, בכבוד ובאמון שהוא רוחש לטקסט. יתירה מזאת, תולדות התיאטרון אינם זהים תמיד רק עם תולדות הדרמה. הדרמה נולדה ביוון העתיקה, אך התיאטרון בצורתו הפרימיטיבית היה קיים הרבה לפני שנכתב המחזה הראשון, ואולי לפני שיצר האדם כתב כלשהו: הריקוד הוא שהיה התיאטרון הראשון והוא שהיה גם שפת האדם הפרימיטיבי. גם תקופות הזוהר של התיאטרון אינן זהות עם תקופות הזוהר של הדרמה. הקומדיה דל''-ארטה, קומדיית האלתור שהתפתחה באיטליה במאות ה-16 וה-17, התבססה על שחקנים קומיים מעולים, תיאטרון מצוין, אך ללא קומדיות כתובות. הדרמה שנכתבה באותה תקופה באיטליה אין לה ערך רב. מאידך, ברוסיה של המאה ה-19 נוצרו יצירות דרמטיות נפלאות עי'' מחזאים כגוגול, טורגנייב, אוסטרובסקי, טולסטוי ואפילו צ''כוב בראשית דרכו, אך יצירתם נפלה קורבן לתיאטרון מפגר ונטול חיים. התיאטרון מהווה, כאמור, מיזוג של אמנויות שונות, היוצרות בהתרכבותן אמנות חדשה. בתיאטרון המוכר לנו מהווה המחזאי שותף נכבד למעשה היצירה, אך אין הוא היחידי. השחקן אף לו חלק רב ביצירה המוגמרת. הוא נקרא להפעיל את אמנות המימוס, המשחק, ולגלם באמצעות גופו ונפשו את דמויות המחזה, לתת חיים ליצירי רוחו של המחזאי. הצייר מתבקש לפרש את המחזה פירוש חזותי, למלא את חלל הבמה בקומפוזיציה התואמת את צרכי העלילה. המוסיקאי ואמן התנועה תורמים אף הם, לפי דרכם, ליצירת מצב הרוח, האווירה, הקצב וההרמוניה. על כל אלה מנצח הבמאי, המתאם את האמנויות השונות ומשליט על היצירה אחדות של סגנון וצורה. מלאכתו מורכבת היא ועוד נשוב לדון בה. עם עלות המסך לראשונה על הצגה חדשה, רואה קהל הצופים יצירה תיאטראלית, שתחת ידו המדריכה של הבמאי נתמזגו בה האמנויות וקשה להבחין עוד מה חלקו של אמן זה או אחר. מספרים על צייר תפאורה אמריקאי מפורסם, שהתפאורה שלו לא זכתה לשום תשומת לב במאמרי הביקורת למחרת הצגת הבכורה. כשבאו ידידיו לנחמו, אמר להם: "היום אני חוגג את נצחוני הגדול". העובדה שהתפאורה לא בלטה יתר על המידה ולא משכה תשומת עין לעצמה, אלא נטמעה ונתמזגה בהצגה על הבמה, הייתה הסיבה לתחושת ההישג שלו. כדי להגיע להרגשה זו, דרושה ענוותנות רבה ונכונות מצד האמן לקבל על עצמו משמעת אמנותית העלולה להתפרש כפשרה. התיאטרון הקדום – מיזוג מושלם ראשיתו של התיאטרון היא כנראה, באדם אחד, אמן אחד. אדם זה היה השחקן הפרימיטיבי, שעמד ליד המדורה וסיפר את סיפור הצייד שהתרחש יום קודם לכן, או ניסה להשפיע על כוחות הטבע שיורידו גשם בעיתו, או השתדל לגרש רוחות רעות, או לספר סיפור מאגי כלשהו. הוא היווה בעצמו, באישיותו בלבד, תיאטרון שלם שנתמזגו בו כל האמנויות: הוא רקד, שר, לבש מסיכה (שלעיתים קרובות הכין אותה בעצמו), צבע את פניו וגופו באיפור, לבש תלבושת מיוחדת והשתמש באביזרים שונים, נעזר בפעלולים של עשן ואש, והכה בתופים וכלי הקשה אחרים. זה היה הגרעין, השילוב המושלם של אמנויות רבות, ממנו התפצל התיאטרון במשך הזמן לכיוונים שונים, בהם גברה מדי פעם ידה של אמנות אחת על האחרות. יוון – עליית המחזאי והשחקן. הצעד המהפכני הראשון בכיוון לתיאטרון, כפי שאנו מכירים אותו בימינו, נעשה בתיאטרון היווני הקלאסי במאה החמישית לפני הספירה. כאן נתגבשה לראשונה הדרמה כצורה ספרותית מיוחדת, והפכה לאמת-מידה לכל הדורות הבאים. ניתן לומר, שביוון החלה מסורת "התיאטרון הספרותי", תיאטרון שבמרכזו עומד המחזה הכתוב, שהוא משרתו ומעבירו לקהל באמצעים שונים. מסורת זו נמשכת במידה מסוימת עד ימינו. יש לזכור, שהמחזאי היווני לא התנגש

סיכומים נוספים אודות מבוא לתיאטרון, יסודות, מאפיינים