מספר ימים לאחר שהגיע ישו לירושלים והתקבל בהתלהבות, חיילים רומיים הובילו את ישו אסור וחבול לגבעת גולגלתה. הוא הוצא להורג כפושע.
תלוי מהצלב, לאחר שמאמיניו נטשוהו, מילותיו על ערש דווי היו זעקה רווית ייסורים : "אבי, למה עזבתני ?".
ה"ענות", סיפור המתאר את מותו ותחייתו של ישו, הוא העומד בבסיס האמונה הנוצרית.
כל ספרי הבשורה מספקים תיאור מפורט על ימיו האחרונים של ישו, צליבתו, קבורתו ותחייתו מחדש. סיפור ה"ענות" מעלה את השאלה ההיסטורית הנצחית :
כיצד מטיף צנוע זה מנצרת זכה לסוף כה טרגי ?
מחברי ספרי הבשורה מתעקשים שאלוהים תיכנן את המאורעות הללו כדי להביא את ישו אל מותו על הצלב לא כ"בובה" היסטורית, כקדוש מעונה, כמישהו שמת בשם מטרה שהפסיד, כטעות מדינית טראגית – אלא כקורבן מאת האל שניתן בכדי לשלם על חטאיהם של אנשים אחרים. הסיפור מציג את ישו כדמות לא משיחית שנצלבת, אלא כפושע פשוט.
כל העדויות מוכיחות שהאירוע אכן התרחש במציאות. תלמידיו של ישו הובילו אותו ישוב על חמור לתוך ירושלים, שם קיבל את פניהם קהל צוהל. כשעברו ברחובות הצרים, הם נסחפו עם גלי השמחה לכבוד חג הפסח. יהודים הגיעו לירושלים מכל רחבי המזרח התיכון ולחגוג את החג, וגרמו לאוכלוסיה בת 30 אלף התושבים לגדול פי עשרה.
עיר רועשת, מלאה באוהלי סחבות ושורצת בעולים לרגל צצה והופיעה מחוץ לחומות העיר.
גנבים, שודדים ולוחמי חופש שזממו להפיל את השלטון הרומי ארבו בסימטאות. חיילים עברו בכיכרות הדחוסות במטרה לשלוט בנעשה בעיר. המושל הרומי הגיע גם הוא אל העיר, אך מטרת בואו לא היתה החגיגות.
החיילים הרומיים והנציב הרומי, פילטוס, עלו לירושלים בתגבורת צבאית גדולה. הם חששו שיפרוץ מרד בירושלים נגד רומי. חג הפסח מסמל את יציאת ישראל מעבדות לחירות בהנהגת משה, וחג זה היווה איום גדול במיוחד על רומי. על פי המסורת היהודית, המושיע של ישראל יופיע בפסח.
ספרי הבשורה מציינים שהקהל שקיבל את ישו האמין שהוא
המשיח, אך ישו חש כעולה רגל רגיל, ככל האדם. הוא עצמו הטיף לכך שהמשיח יגיע באותו חג הפסח ,והוא דיבר על מלכות שמים. ישו ביקש שיביאו לו חמור, שעל גבו נכנס בשערי העיר.
הנביא זכריה חזה את בואו של המשיח לירושלים רכוב על גב חמור.
בעיני היהודים הסמליות היתה ברורה. ספרי הבשורה נכתבו כ- 40 עד 60 שנה לאחר מותו של ישו, כך שיתכן שכל סיפור החמור כלל לא התרחש במציאות.
ספרי הבשורה נכתבו בידי נוצרים קדומים, שראו בישו את המשיח שלהם.
הכנסייה הקדומה האמינה שישו מת וקם לתחייה. בסיפורים על ישו גרמו לישו לומר הרבה יותר ממה שהוא כנראה אמר הלכה למעשה. הסיפורים נכתבו מתוך אמונה ולא על ידי היסטוריונים, לכן יתכן סילוף מסוים של עובדות המציאות.
היו בישראל אנשים שציפו למשיח כוהן שיחזיר את ההתלהבות והאמונה הדתית, היו שציפו לדמות מיסטית שתביא עימה עידן חדש, והיו כאלה שציפו ללוחם משחרר.
היו שציפו שישו יוביל את המתקפה על החיילות הרומים ונכונה להם אכזבה. ישו פנה והלך אל בית
המקדש המפואר שנבנה על ידי הורדוס, וחלש על העיר ירושלים.
"ויבוא ישוע אל המקדש ויחל לגרש משם את הקונים ואת המוכרים. ויהפוך את שולחנות השולחנים, ואת מושבות מוכרי היונים ויאמר להם : הלא כתוב כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, ואתם עשיתם אותה מערת פריצים " (הבשורה על פי מרקוס).
בפסח המקדש שרץ עולים לרגל, חלפני כספים וסוחרי חיות. באזור המקדש כוהנים שחטו את שה הפסח ודמו נשפך על המזבח.
אזור המקדש היה עצום בשטחו, ולכן לא סביר שישו הצליח לגרש משם את חלפני הכספים. ודאי נכחו במקום מאות חלפני כספים לכבוד החג.
ישו מתואר בסיפור כ"מטהר המקדש". הוא הופך שולחנות, מגרש את הרוכלים, ומטיף לאנשים לשמור על קדושת המקום האמור לשמש אך ורק לתפילה.
בעלי חיות נמכרו שם כדי לספק לעולים לרגל אמצעים להקרבת קורבן, ולמלא אחר מצוות התנ"ך. יש הטוענים שהוא מחה נגד המטבעות שבאמצעותם שילמו את מס המקדש. היו אלה שקלים מהעיר צור, שעליהם חקוקים סמלים פגאניים, שהיו אסורים על פי חוקי היהדות.
יתכן גם שישו התנגד למס עצמו. המס ניתן ללוויים, משרתי אלוהים שחיו במקדש.
היה בכך קריאת תגר על מוסדות המקדש. ישו לא גרם למהומה גדולה, מכיוון שלא מסופר שנעצר. ישו הטיף במקדש בכל שבוע הפסח. קהל גדול הגיע להאזין לדבריו ולהירפא.
על פי ספר הבשורה של מתי, הכוהנים הגדולים תקפו אותו במלים :
"מי נתן לך את הסמכות ללמד ?" הוא השיב להם בסדרה של שאלות מתחכמות ומשלים שנונים, מלווים בהרבה דברי גנאי כנגד המוסדות הדתיים.
הכוהנים הגדולים התכנסו בחצר הכוהן הגדול של המקדש, הנקרא כיפא, ותיכננו את תפיסת ישו והוצאתו להורג.
על פי ספרי הבשורה גורלו של ישו נקבע על ידי הסנהדרין, המועצה היהודית ששלטה ביהודה בחסות רומא.
הכוהן הגדול, כיפא,שעמד בראש הסנהדרין 13 שנה, ידע לשמור היטב על האיזון בין היהודים והרשויות של המשטר הרומי. בגלוסקמא שנחשפה בחפירות בירושלים (1990) נמצאו 5 גופות ועליה היה רשום שם : יוסף בר כיפא. זה הכוהן הגדול שניהל את משפטו של ישו. לוקס מספר שהכוהנים זממו להערים על ישו באמצעות וויכוח.
הם רצו לגרום לו לדבר בגנות רומא, כדי שיהיה להם תירוץ לאסרו. אך ישו גבר בחוכמתו על יריביו.כאשר שאלו אותו אם צריך לשלם מס לקיסר הוא ענה :
"תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים".
"ויהי כאשר הגיעה השעה, ויסב הוא ושנים עשר השליחים איתו, ויקח את הלחם ויברך
ויבצע, ויתן להם לאמור : זה גופי הניתן בעדכם, זאת עשו לזיכרוני. וכן גם את הכוס לאחר הסעודה לאמור : זו הכוס היא הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם" (הבשורה על פי לוקס).
עלפי יוחנן, הארוחה האחרונה התרחשה יומיים לפני פסח, אך שלושת הספרים האחרים מתארים אותה כסדר של פסח. ישו ותלמידיו אכלו ביחד באותו ערב.
ישו הציג את פולחן הלחם והיין לתלמידיו בזמן ארוחה אחרונה זו. יש הטוענים שתלמידי ישו ולא הוא בעצמו יצרו את פולחן הקידוש בארוחה לזכר ישו לאחר מותו.
יש הטוענים שגם תפילת ישו על הלחם והיין היא מסורת שהופיעה בהמשך בימי הכנסייה הקדומה, ולא מילותיו שלו. המשפט : "זו הכוס היא הברית החדשה בדמי" עורר וויכוח בין החוקרים השונים על מקורו – המשפט שאומץ בתפילה מפיו של ישו או מהברית הישנה.
בעיני הקהילה ישו הביא משהו חדש. בברית הישנה המאמינים מצאו את דברי ירמיה :
"זכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה
ברית חדשה". לא ברית מחוץ לכם אלא ברית בתוככם : אכתוב את חוקיי לא על אבן כי אם על לבבכם.
בספר הבשורה של מתי, כאשר הסעודה הסתיימה, השליחים נשאו קולם ושרו מזמורים, ואז ישו לקח אותם אל הר הזיתים, אל חורשה מבודדת שם הלך להתפלל לעיתים קרובות.
מבלי שישגיחו בו, יהודה (אחד ממאמיניו) חמק אל חשכת הלילה.
"ויבואו אל חצר גת שמני ויאמר (ישו) אל תלמידיו : שבו לכם פה עד אשר אתפלל.
ויעבור משם מעט והלאה וייפול ארצה, ויתפלל אשר אם יוכל היות תעבור נא מעליו השעה
הזאת. ויאמר : אבי, אבי הכל תוכל. העבר נא מעלי את הכוס הזו אך לא את אשר אני רוצה
כי אם את אשר אתה" (הבשורה על פי מרקוס).
אחת התמונות המרגשות ביותר בכל ספרי הבשורה היא התמונה של ישו בגן גת שמני. היא מעלה בצורה המחודדת ביותר את שאלת זהותו של ישו. אם הוא כמעט אל "עטוף" בלבוש אנושי, אבל אינו באמת אנושי לחלוטין, הרי שמדובר בהעמדת פנים.
זה אידיוטי, אלו "דמעות תנין". הסבל לא יכול להיות אמיתי. אולם, אם הוא אדם אנושי לגמרי אך מאוחד עם האל, כפי שטען, הרי שניתן להבין זאת, גם אם האירוע נותר מאוד מסתורי.
ישו מוצג כמי שבצורה בלתי רגילה מוכן להקרבה עצמית למען האחר.
בספר הבשורה על פי לוקס ,תפילתו המיוסרת של ישו קוצרה. תלמידיו ישנו, ואפילו פטרוס נרדם על משמרתו. קבוצה של שומרי המקדש, ובראשם יהודה, התקרבה למקום.
"שלום מורי", אמר יהודה והסגיר את ישו בנשיקת הבגידה – "יהודה, הבנשיקה אתה מוסר את בן האדם ?" השומרים כבלו את ישו והביאוהו בפני הכוהן הגדול לחקירה.
"ובהיות הבוקר נקהלו זקני העם והכוהנים הגדולים והסופרים ויעלוהו לפני הסנהדרין שלהם
ויאמרו : האתה הוא המשיח ? אמור לנו. ויאמר אליהם ישו : כי אגיד לכם לא תאמינו" (הבשורה על פי לוקס).
לגדול הכוהנים, כיפא, היו כל הסיבות לחשוש , שמרד בהנהגת ישו יביא לעונש חמור מרומא.
הרומיים דיכאו באכזריות מרידות בעבר, מאז שכבשו את הארץ בשנת 63 לפנה"ס.
ברמה של קנוניה מדינית, ישו נתפס כאיום לרשויות היהודיות.
יש הטוענים שמשפט הכוהנים הוא המצאה של מחברי ספרי הבשורה, שהחליטו לעטר את סיפור מותו של ישו במתח שבין היהדות והנצרות, שהם עצמם חוו עשורים רבים מאוחר יותר. בשנת 70 לספירה, 40 שנה לאחר מותו של ישו, הרומים מחצו התמרדות יהודית על ידי הרס של בית המקדש בירושלים, ליבה הרוחני של המסורת היהודית.
באותה תקופה הנצרות התרחקה משורשיה היהודיים, כשיותר ויותר גויים הצטרפו לדת החדשה. האמונה שישו היה המשיח לא זכתה לתמיכה בקרב היהודים.
הנצרות והיהדות פנו לדרכים נפרדות ומנוגדות. בתקופה זו של מהפך דתי נכתבו ספרי הבשורה (Gaspel).
פילטוס וכיפא היו דמויות היסטוריות מוכרות, אך השתמשו בהם בדרך המאפשרת בהמשך לשקף את הריב המאוחר בין הנוצרים והרבנים בבתי הכנסת.
כאשר ספרי הבשורה נכתבו, הנוצרים גורשו מבתי הכנסת, ובשל הגירוש מבתי הכנסת שרר מתח רב ביניהם לבין הרבנים של אותה תקופה.
אותו ריב בא לידי ביטוי בספרי הבשורה, שבהם ישו נלחם ברשויות היהודיות.
בתהליך זה של הפרדה בין הדתות, נוצרו תיאולוגיות אנטישמיות, וביניהן האשמת ה