במאמרו מציג דנטו תמונת עולם בה האמנות איבדה את צביונה ההיסטורי. באמצעות תורת האומנות של הגל,
בוחן דנטו את התכונות המרכזיות או המושגים המרכזיים אשר עמדו בבסיס יצירת האמנות בעבר ובמאה העשרים ובכך מנסה ליצור פרקסיס לתאורטיזציה ההגליאנית. יש לזכור שב"אסטטיקה" שלו מציג הגל שלוש שיטות הכרתיות באמצעותן מתפתחת הרוח האנושית: אמנותית, פילוסופית ותאולוגית. האמנותית היא הנחותה (או הפחות) שלמה מבין השלוש, לכן בשלב מסויים, תהיה האומנות לשלב התפתחות גבוה עד כדי כך שתבלע בתוך הפילוסופיה והתאולוגיה. על פי דנטו התהליך הזה כבר התרחש: זמנו – המאה העשרים, מקומו – עולם האמנות. מות האומנות אין פרושו הפסקה של הפקת יצירות, אלא שיצירות אלו הפסיקו לספק את הצרכים אליהם הן מכוונות.
לשם המחשת דבריו בוחר דנטו בשני נתיבים, אשר התאורתיזציה של האמנות הציגה כנתיביה העיקרים:
האמנות כמימזיס: גישה זו ראתה במציאות את המושא העיקרי של המעשה האמנותי את המציאות לכן יכלה להציג את הסטורית האמנות כהתפתחות לעבר חיקוי מוצלח יותר. אך החיקוי המוצלח ביותר של המציאות על ידי צילום, לדוגמא, חסר אלמנטים מהותיים, של העולם הפרספטואלי: תנועה לדוגמה. התהליך הזה הושלם עם הופעת הקולנוע, עם הופעתו הושלמה משימת האמנות.
האמנות כאקספרסיה: אך אין הכרח לראות ביצירת האמנות חיקוי, אלא ניתן להציגה כהבעה של רגשות האומן. אך במקרה זה מכיוון שלא נוצרת שום סכימה אחידה של התפתחות האמנות כאמנות. יש לחפש את ההיסטוריה בעולם הפרשנות. כך ניתן להסביר את היות הפרשנות חלק ממעשה האמנות על פי הגל, אך יותר מזאת אם ה"מאחורי הקלעים" של יצירת האמנות הפך למאפיינה ההיסטורי יש למאפיין זה את אידיאל ההגשמה. אידיאל זה אינו יכול להיות אלא הבנה שלמה של מהות יצירת האמנות. על פי דנטו הבנה זו הושגה (למבקרים העתידיים, מוצא דנטו מענה בתחום דוגמאות מעולם האמנות. גם אם נאמר שלא הושגה הבנה שלמה של יצירת האמנות, בימינו כל אסכולה יוצאת לעולם עם מתכון להבנתה) ולכן לא ניתן כעת לייצר שום קשר בין האמנות להיסטוריה. מות האמנות.