אויגן הריגל הוא פרופסור גרמני לפילוסופיה שמרבית חיוו נמשך ללמוד את התרבות היפנית ומיסטיקת המזרח בפרט, ככל שחקר יותר אחר התורה היפנית, הבין שלימודיו חיצוניים וכי לא ניתן ללמוד את התורה היפנית כי אם בדרך הניסיון ואף הייסורים.
בשנות השלושים של המאה הקודמת הגיע הריגל ליפן בשליחות מטעם האוניברסיטה,הוא ניצל הזדמנות זו וחיפש מדריך רוחני אשר יוכל לקרב אותו על הזן.
המליצו לו להתקרב אל רוח הזן דרך אחת האמנויות היפניות שהזן פועם בקרבן. קנזו אווה מורה יוצא דופן לקשתות שבה את ליבו וגילה לו את הדרך הגדולה.
השימוש בחץ וקשת ששימשה כלי מלחמה מסורתי התהווה במרוצת השנים לכדי אירוע פולחני שדרך אימונים ניתן להגיע לידיעה ויכולת רוחנית.
טכניקת הקשתות לאחר שחלף תפקידה הקרבי הפכה למעיין כלי מלחמה פנימי ,עימות של הקשת עם עצמו המתבטא לבסוף גם כלפי חוץ.
בודהיזם וזן בפרט הוא
"התודעה היומיומית" כלומר דרגה של התפתחות רוחנית שאינה משרתת כל תכלית, ניתן להגיע אליה דרך מיומנות טכנית המיועדת להכשרה תודעתית ולא לגרימת הנאה אסתטית או כל מטרה אחרת. טכניקות אמנויות כמו ירייה בקשת, מביאה את האמן להתעלות עד כי אינו זקוק לכלים לאחר מכן,הוא עצמו הופך הכלי.
תורת הבודהיזם נולד בהודו,התפתח בסין אומץ ומטופח עד היום ביפאן כמסורת חיה,הבנת ה-זן מבחינת האירופאים דלה מפני שאת ה-זן אין להבין באמצעות מילים או מחשבה אלה באמצעות החוויה המיסטית.
יותר מזה הבנת ה-זן על ידי אירופאים קשה במיוחד ואלה קשורים בהבדלים שבין היחס למטרה והגדרת העצמי.
הירייה בקשת אינה המטרה היא דרך למטרה, והמטרה היא שכחת העצמי,הינתקות העצמי כזו המאפשרת את ה"זה" לפעול.
בעת סילוק יסודי של האני וויתור ללא התנגדות יכולה הרוח שבתוכך לפעול בכוחה הבלתי נדלה מפני שהיא חופשית ונפתחת אל הכל, שכחת העצמי מתבצעת תוך כדי תהליך היצירה שם נדרשים כוחות הריכוז, הסתגלות ותרגול. אז חייב האירוע להתרחש בעצמו ללא שיקול דעת ופיקוח.
שנים ארוכות למד הריגל את סודות טכניקת הירייה בקשת, הלימוד החל בהדרגה תוך כדי אורך רוח וכיבוד האמת שבתוככי לימוד מיומנות הירייה בקשת.
בתחילה חשף בפניו אווה את אופן הדריכה הנכונה- מתיחת המיתר ככל שהתירה הקשת,וירייה חזקה שנראת כמבוצעת ללא מאמץ.
לאחר מכן הורה אווה להריגל לעשות כמוהו אך לא להשתמש בכל כוחו הגופני אלה רק באמצעות שני ידיו בעוד שרירי כתפיו רפויים,בעוד הקשת גדולה וכבדה ביותר,רק כך הדריכה והירייה נעשות "רוחניות". הדרך להצליח בזאת היא דרך שיטת נשימה שמחויבת להיות קודם כל הרגל לפני שמתחילים באקט הדריכה והירייה הנכונה.
על כן חשובה היציבות הפיזית והריכוז המנטאלי כאשר המכשול הוא הרצון כשהוא רצוני מדי.
ההינתקות והשחרור מהעצמי מותירה אך ורק את הפעולה ללא כוונות- שכחת העצמי בתהליך היצירה כאשר שם יכולה הרוח לפעול.
הסוד אינו תחבולה טכנית כי אם עבודה פנימית, אולם אווה חשף בפני הריגל את סוד הנשימה הנכונה לאחר שניסה הריגל בדרכיו שלו ונכשל אינספור. מערכת ההוראה היפנית המושתת על חיקוי בבסיסה ושליטה ללא תנאי בצורות תרגול אולם להבדיל מתרבות המערב היחסים בין התלמיד למורה מושתתים על כבוד והערצה נטולת ביקורת וכן אחריות גבוהה של המורה כלפי התלמיד, גם מעבר לתחום המקצוע.
תפקידו הראשון של המורה אינו לעורר את האמן בתלמיד טרם עת אלה להקנות לו ידע ומיומנות.
ככל שהרמת טכניות שלו מדויקת יכול הוא להבין את אשר עיצבה הרוח.
השתחררות כנה כשהיוצר אינו נמצא אלה רק ה"רוח" נוכחת,זוהי סוג של מודעות שיודעת אין גבולות.
לאחר שנים של אימונים הארתו של הריגל לא אחרה לבוא,הדבר ארע כשלא ציפה לו, בלב ללא דאגות כשנטש כל חשש בנוגע להצלחתו לירות את הירייה הנכונה, הריגל כותב שההתגלות הזו לימדה אותו שניתן לתפוס אותה אך ורק בחיבור עם הגוף ולא עם השכל.
בכדי להגיע לרמת מודעות שלמה בירייה בקשת,פגיעת החץ במטרה נעשית ללא הכוונה קודם יש להשתחרר מהטלטלה שבין הצלחה או כשלון, כך כל ירייה פוגעת במטרה, זוהי מערכת יחסים שחיבת להתרחש מעצם טבעה.
הריגל חוזר לארץ מולדתו כאשר תהליך הלימוד נסתיים הוא הגיע לשלב בו המורה והתלמיד הינם אחד והפרידה אינה פרידה מעשית שכן מה שלמד,התמודדותו עם מעמקי המעמקים שינה אותו ואת האופן בו יחווה את חיוו לעולמים.
סיכומים נוספים אודות זן באמנות הקשת