כיוון שעד
הרנסנס התפיסה של התלת מימד הייתה כמעט בלתי קיימת, אין זה מפתיע כי הסקיצה היתה
כלי חשוב ביד האדריכל.
עם התפתחות התפיסה של תלת המימד החלו להופיע ציורים בהם
דמויות בעלות נפחים ובמקביל הופיעו גם המודלים. ייתכן כי שורשיו של המודל הריאליסטי
טמונים במיניאטורות, בתי בובות, שהיו למעשה עותקים מוקטנים ומלאים של בתי אחוזה
גדולים, לרוב באנגליה. מיניאטורות אלו סיפקו לילדי ולנשות האצילים שעשוע ובו בזמן
אפשרו להם להם לפרוש בגאווה בפני אורחיהם את החתך המזמין של אחוזתם, על אגפיה
ורהיטה. במובן הזה, המודל של קתדראלת סנט פול מהמאה ה – 17 (כריסטופר רן) אינו כה שונה. מודל ריאליסטי
זה הציג בפעם הראשונה מבנה שעוד לא נבנה. למעשה, המודל נבנה כדי לגייס משקיעים
לבניית הקתדראלה. מטרתו הייתה להרשים ולבדר את המשקיעים ולאפשר להם להתפעל ממבנה שסביר כי בנייתו תארך יותר מחייהם.
המשקיעים השתעשעו מהפרטים המדויקים להפליא בפנים ובחוץ המודל והתרשמו מהפרזנטציה
שכמותה עוד לא ראו. כיום, בניית מודל של מבנה כדי להרשים משקיעים ולפתות לקוחות
אינו עניין נדיר. למוזיאון השואה בברלין, בתכנונו של דניאל ליבסקינד (נולד ב -
1946 פולין) , אפקט מרשים. לאחר הסיור בחללי
המוזיאון מתקבלת תחושה חזקה
שללא ספק נובעת מעיצובו המיוחד של ליבסקינד. לקראת סוף הסיור בחללי המוזיאון מתגלה
מודל, לא של המוזיאון, אלא של מבנה אחר בתכנונו של ליבסקינד. כאילו ליבסקינד מנסה
לומר למבקר התרשמת? בו להתרשם ממבנים נוספים שלי, אהבת? יש עוד. ליבסקינד משתמש
במודל כפרסומת, הוא משווק בכל מבנה את הבא אחריו, המודל כפרומו לסרט ההמשך. ליבסקינד
אינו לבד. אדריכלים רבים משתמשים במודלים שלהם כפרסומת. דוגמא מעניינת היא פיליפ
סטארק. אפשר לומר כי במידת מה שלטי
הפרסומת למבנים של סטארק הם המודלים. השלטים המפרסמים את בנייני היוקרה שבתכנונו (yoo – תל אביב) לא
מציגים, כמקובל בשלטים אלו,
תמונות של המבנה מבחוץ או פנים של דירה טיפוסית, אלא,
תמונות של סטארק עצמו ושל מוצרים בעיצובו. סטארק איננו מוכר טיפוס דירה או לובי,
הוא מוכר סגנון חיים. הבחירה בסוג זה של מודל היא מעניינת. היא מצביעה על חוסר
עניין יחסי בחלל הפיזי ולמעשה על ביטול כמעט מוחלט של חשיבותו של עיצוב המבנה.
הדרך שבה מציג סטארק את עבודתו מסיתה את תשומת הלב מהמבנה שלו אליו – סטארק האיש,
המעצב, וסגנון החיים המשתמע מכך.
אחד מעיצוביו
המוצר הידועים יותר של סטארק, עציץ הטרקוטה, מקיים דיון בתחום שמעסיק אדריכליים
ומעצבים גם יחד – קנה המידה. מדובר בעציץ טרקוטה פשוט, שהוגדל למימדי ענק כך שניתן
לשתול בו עץ. העציץ גדול כל כך, שאדם בוגר יכול להתחבא מאחוריו מבלי שיראו אותו
כלל. אדריכל נוסף שנקט בטכניקה דומה הוא
פרנק גארי (נולד 1929 בטורונטו). כאשר עמד גארי מעל למודל של Chaite/Day building , הוא התלבט כיצד לטפל
בכניסה למבנה. לבסוף הוא הניח במודל את המשקפת שהיתה לצווארו ככניסה ולדבריו האפקט
היה מדהים. המבנה נבנה במלואו, כאשר המשקפת גדלה בהתאמה לשאר חלקי המודל.
נראה כי
אובייקטים השייכים בדרך כלל למערכות של חפצים "קטנים" ומוגדלים בצורה
מפלצתית מרשימים אותנו. גרי הוסיף אלמנט שגדל בקנה המידה שלו בהתאמה למבנה אך בעוד
שבגודל מלא האלמנט מפתיע אותנו, המבנה מתקבל בהבנה יחסית. אנו רגילים לראות מבנים
בקנה מידה שכזה אך לא משקפות. האם ייתכן שבמידת מה אנו רגילים לראות משקפות בקנה
המידה הקטן שלהן אך מבנים לא?. ייתכן שברמה כלשהיא מבנה בקנה מידה זעיר תמיד ידמה
כחביב, מתוק?