"לחזור" / פדרו אלמודובר. מגישה: ד"ר לינה ארנון. אוקטובר 2007 שחקנים:
פנלופה קרוז, כרמן מאורה, לולה דונאס, בלנקה פרסילו, אנה קובו. אחרי שני סרטים שבהם התעסק בגבריות על שלל סוגיה "דבר עליה", ו"חינוך רע", האפלולי והמעולה, חוזר אלמודובר, אל
דמות האישה ומוציא מתחת ידיו יצירת מופת חדשה. אחרי "הכול אודות אימא", נראה שאלמודובר מיצה את דמות האישה בקולנוע ופיזר סביבה את כל האהבה שיכול להעניק. טעות. "לחזור", עמוס באהבה לא פחות ואף עסיסי וחושני פי-כמה מהסרט משנת 1999. זו גם ההזדמנות להוקיר את שתי השחקניות האהובות עליו: כרמן מאורה הותיקה שאחרי ריב מתוקשר שניהלו בסוף שנות ה-80 חוזרת לשתף פעולה עם הבמאי הגאון, וכמובן פנלופה
קרוז שבזכות הופעתה ב"הכול אודות אימא", מנהלת קריירה קולנועית בינלאומית. אם יש איש קולנוע שאפשר לכתוב עליו שהוא הבמאי החשוב ביותר הפועל כיום, אין ספק, שאלמודובר מוביל את הרשימה בקלות. אחרי שורה של הברקות קולנועיות, שזכו בשלל פרסים, ביקורות מעולות וקהל שנהר לצפות בהם. הבמאי הספרדי ממשיך לשלוף מהכובע שפנים ולהפתיע בכל פעם מחדש את קהל המבקרים והצופים ביצירות קולנועיות מרגשות ובלתי נשכחות. "לחזור" מחזיר את הדמות הנשית האהובה כל כך על היוצר הספרדי אל מרכז העלילה ולכן, לא פלא שצוות השופטים בפסטיבל קאן החליט להעניק השנה את פרס השחקנית הטובה לא לשחקנית בודדה אחת אלא לכל אנסמבל השחקניות של הסרט. בדיוק כמו בסרטיו הגדולים ביותר גם הפעם מצליח הבמאי לנוע בקצב מסחרר בסצנות מצחיקות, מרגשות ומותחות בלי שהדבר יראה לא טבעי. אין ספק, שמדובר במלך הבלתי מעורער של המלודרמה הקולנועית. הוא עושה זאת ביד אמן ומצליח לשרטט בקלות מפתיעה את העלילה העקלקלה של המשפחה הצבעונית והבלתי שגרתית, שסיפורה נפרש על הבד. שלושה דורות של נשים גדולות מהחיים. הסבתא, בנותיה והנכדה. "לחזור", הוא על נשיות חכמה, חזקה וחושנית. על נשים פשוטות שיש להן הכוח לשרוד את המצבים האכזריים והקשים ביותר בעזרת אומץ, טוב לב והמון חוצפה. ריימונה וסולה, הן אחיות ויתומות. לפני מספר שנים הוריהם נשרפו למוות כאשר הצריף שלהם עלה באש. בשל הרוחות המזרחיות מדובר בשריפה שגרתית ושכיחה בכפר הקטן שבו הם חיים. השמועות על רוחה של האם המסתובבת בבית של הדודה הקשישה פאולה הופכות למציאות, כאשר יום אחד, חוזרת במפתיע אל חייהן האם אשר אמורה הייתה לשכב לצד אביהם , מתחת למצבה שאותה הן מנקות בקביעות. חזרתה של האם אל חייהן המתוסבכים גם ככה של צמד האחיות מעלה מספר שאלות נוקבות מעל לפני השטח וגורמות לבנות ולאם להשלים עם המציאות שהכתיבה להן – חיים קשים ובלתי צפויים. בסרט: "לחזור", הוא חוזר לעבוד עם כרמן מאורה, אחרי 17 שנה שלא שיתפו פעולה. הוא חוזר לעבוד עם פנלופה קרוז שמאז 1999 לא עבד עמה. הוא חוזר ללה מנשה – כפר הולדתו. אל סיפוריה של אמו והוא חוזר להתמודד עם המוות, הפעם בצורה טבעית לחלוטין, המוות הוא מרכיב בסיסי ביצירתו של אלמודובר. אין כמעט סרט שלא נפטר בו אדם או מתבצע בו רצח. האירועים תמיד מורכבים ומסובכים כאילו הם לא חלק טבעי מהחיים. בסרט "לחזור" המוות הוא חלק בלתי נפרד מחייהן של הדמויות. המתים, אף פעם לא מתים, הם מהלכים בין החיים והזיכרונות ממשיכים ללוות את הגיבורות לכל אורך הסרט, מסרבים להרפות. תושבי הכפר קונים חלקות קבורה מראש לפני מותם ומנקים אותם כאילו היו בית שני. הם מאמינים שהמתים ממשיכים להלך ביניהם ומדברים עליהם "כאילו" הם עדיין בחיים. המוטיבים: שריפה, גילויי עריות, רצח, בגידה, רוחות רפאים, סרטן, ניסיון לאונס, גופה במקרר, ודודה אחת סנילית. הצבעוניות, זוויות הצילום, המחשוף של פנלופה קרוז, והעלילה שרק הולכת ומסתבכת, הם הקלפים החזקים של אלמודובר והוא מרבה להשתמש בהם. ולא זאת, בלבד אלא שהוא מרבה להשתמש בהם בחכמה, ברגישות ובכבוד. יש בערך שני גברים בכל "לחזור", האחד נעלם בסצנה החמישית, השני עוזב בסצנה השישית. מאותו רגע זהו עולמן של הנשים. נשים ורוחות. נשים. רוחות וקברים. זה בדיוק מה שיש בשוט הפתיחה היפה של הסרט: נשים, כמעט כולן אלמנות או יתומות, מטאטאות חול ועלים מעל קבריהם של בעליהן או אבותיהן. השעה שרוח מזרחית לוהטת מעיפה עוד ועוד חול ועלים על המצבות. הן מנקות הרוח מלכלכת, וחוזר חלילה. "מרגע שקונים חלקת קבר", אומרת פנלופה קרוז – ריימונדה, בסרט "זה הופך לבית שני שלך". המוות מסתובב בין הדמויות בסרט. הנשים, שעכשיו מתברר, שלעיתים הן מנקות גם את הקברים העתידיים של עצמן, יושבות ומחכות למוות. או מחכות למתים שיחזרו. אלמודובר, שחוזר לנופי ילדותו בלה-מנשה, הפך באופן הדרגתי אך עקבי, לאחד הבמאים שמסוגלים לספר סיפור שלם באמצעות תמונות, דימויים, צבעים ותנועות מצלמה. מהבחינה הזאת, כל המערכה הראשונה של הסרט עשירה ברמזים ובמידע מקדים. כל שוט בנוי לעילא, אין תנועות מצלמה שלא מכילה תוכן ויזואלי מהותי, אין בניית קומפוזיציה שלא ממסגרת בתוכה עולם רגשי שלהם. כשהוא חוזר ומשתף פעולה עם אלברטו איגליסיאס, המלחין של ארבעת סרטיו הקודמים ועם חוסה לואיס אלקאין, הצלם הקבוע של אלמודובר ממשיך לשכלל את שפתו הרהוטה כקולנוען.
ריימונדה - פנלופה קרוז, אישה עם שפע
סודות בעברה. יש גם לא מעט סודות בהווה שלה, וגם לא מעט שקרים, חלקם שקרים שהיא מעדיפה לספר לעצמה בסצנת הפתיחה. "אמא מתה כשאבא בזרועותיה, האיש שהיא הכי אהבה בעולם", היא מספידה את הוריה, עד סוף הסרט נגלה שלא הייתה מילה אחת של אמת במשפט הזה. רוחות הרפאים מעברה של ריימונדה, חוזרות אליה. כשהרוח מטשטש את הקווים בין מה שנראה אמיתי, ומה שהזוי, אלמודובר מלטף בעדינות את קירות הסוריאליזם, ממנו נדמה שהוא מקפיד להתרחק בקריירה שלו. בחלקו הראשון של הסרט, שבו העלילה מציגה שאלות, תעלומות, פשעים, אירוניה מאקאברית ותעתועי דמיון, אלמודובר משוטט בטריטוריות האופייניות יותר לבן ארצו המפורסם לא פחות (אך המנוח), לואיס בונואל. בחצי השני של הסרט, שבו מוצעים פתרונות, תשובות ונחמות, הוא חוזר לאזורים המלודרמטיים האופייניים לו. הסרט עוסק בחשבון התמידי שאנחנו מנהלים עם אימותינו, שהן רוחות רפאים תמידיות בנשמתנו, בעודן בחיים או אחרי מותן. הוא מנסה להנחית את הדמויות על אדמה מוצקה. לתת לשאלות פתרונות. הוא משאיר כמה חריצי אירוניה בסיום. הוא חותר להשלמה, אחרי שהציג עולם בו רק כאוס וניהיליזם יכולים להתקיים. "לחזור" הוא מעדן מורכב מכל הטעמים הנכונים: תסריט מעולה, בימוי מדויק, שחקניות גדולות מהחיים, מוסיקה סוחפת סצנה מוסיקלית מרגשת והתייחסות קולנועית לסרט המופלא של לוקינו ויסקונטי "בליסימה" משנת 1951 כרמן מאורה המגלמת את האם החוזרת מהמתים צופה בדמותה של אנה מניאני, על גבי מסך הטלוויזיה. האם האיטלקייה הגדולה מהחיים, שתעשה הכול כדי שביתה הקטנה תצליח ותהפוך לכוכבת. (בסרט האיטלקי), כך גם האם הספרדייה העממית תעשה הכול כדי שבנותיה יוכלו לחיות בשלווה ובאושר גם אם היא תאלץ לתפקד כרוח רפאים. אלמודובר פונה אל הלב, אבל אף פעם לא שוכח את השכל! הוא מצליח לשלב את שניהם וליצור את החוויה הקולנועית המנצחת של הקיץ. הסרט מחזיר את הפרק האוטוביוגרפי של אלמודובר עצמו. חבל ארץ חשוף ומועד לרוחות קדים שורפות שבו הנשים מחסלות את הגברים שלהם, בדרך כלל פרזיטים או סוטים במידה כזאת או אחרת, וממשיכות את חיי הקהילה לבדן. להקות- להקות של אלמנות חיות זאת לצד זאת, מבשלות, חולמות, מכבסות ומעלות את הגיגיהן באוב. ומי כמו אלמודובר המחובר לאותן נשים יכול לשורר את סיפוריהם המורכבים, הפתלתלים, משיקי הטלנובלות – אבל איזה הבדל. עם עומק, עם דמויות בשר ודם ועם טקסטים הנושקים לעיתים בשירה. ועם הרבה מוסיקה. ואין כמוהו לספר סיפורים – המשיקים דמיון במציאות, יסודות פנטסטיים ביסודות ריאליים בתערובת שנרקחת בצורה מענגת, מעניינת, ממזרית, מצחיקה ומרגשת שיש. תרגום השיר: "לחיות את חייה", ששרה ריימונדה, הופך לדעתי, למהות הסרט בתשתית העומק שלו: ממרחק נצנוץ אורות מסמנים את השיבה קרני אור בחיוורונם השתקפו גלי כאב. לא רציתי לחזור אך שבים. תמיד חוזרים לאהבה הראשונה, הרחוב הישן, שעוטף את כל כולי בחייה ובאהבתה ששייכים לך תחת מבטי כוכבים. מלגלג ואדיש ורואה אותי שב וחוזר, להרגיש את החיים כמשב רוח, עשרים שנה כהרף-עין. המבט הקודח נודד בין צללים תר, קורא לך בשמך, לחיות עם הלב בכבלים, למתיקות זיכרון, ובוכה שוב, פעם אחת פוחד, מעימות עם עבר שחוזר, לפגוש את חיי, פוחד מלילות טרופי זיכרונות, שכובלים חלומות. הנוסע שנס במוקדם או במאוחר יעצור בריחתו. ועל אף שכחה שהורסת כל מה שעומד בדרכה, שרצחה אשליה נושנה, נוצר במסתור תקווה מושפלה שהיא כל האוצר שגנוז בלבבי. לחזור עם המצח קפוץ ומקומט משלג השנים שהכסיפו שיער, להרגיש החיים משב רוח, עשרים שנה כהרף עין המבט הקודח נודד בין צללים תר, קורא לך בשמך, לחיות עם הנפש כבולה למתיקות זיכרון ובוכה עוד פעם אחת * * * התנועה של ריימונדה משתלבת עם התנועה המסתורית, של ספינת רפאים מעולם אחר, שצבעה התכלכל הוא מהותה הרוחנית – הסמלית, מהות מחוזותיה האחרים, אלה שמעבר לנו, מהם היא באה ואליהם היא מוליכה. אולי זו ספינתו של אודיסאוס המיתולוגי שריימונדה משחזרת בה את מסעו: אולי זו ספינת מסעה של הנשמה בים-הנפש, והאם רק נדמה לנו שדמות נשית מלווה אותנו לכל אורך הסרט – המסע? האוטו – הספינה היא איפוא ספינת המסע המיתי, שתמיד היה ותמיד יוסיף להיות מסענו שלנו. (1) (במיתולוגיה היוונית, אחרי המוות, הנשמה מפליגה בספינה על נהר הסטיקס, אל המחוז של המתים). המיתוס הוא הסיפור הקדום המקודש שמעניק פשר, משמעות, סדר, אמונה ותכלית.
סיכומים נוספים אודות "לחזור" אלמודובר הארכיטיפ הנשי