חיפוש
×

הירשם

השתמש בחשבון הפייסבוק שלך להרשמה מקוצרת

או

צור חשבון חדש בשוונג

משתמש רשום? כניסה!
×

כניסה

היכנס באמצעות חשבון הפייסבוק

או

עדיין לא נרשמת? הירשם!
×

הירשם

השתמש בחשבון הפייסבוק שלך להרשמה מקוצרת

או

כניסה

היכנס באמצעות חשבון הפייסבוק

דף הבית של Shvoong>אמנות ומדעי הרוח>אומנויות>"דון ג''ובאני" - האופרה והמיתוס סיכום

"דון ג''ובאני" - האופרה והמיתוס

סיכום מאמר   מאת:Ayelet_ahavim     מחבר : ד''ר לינה ארנון
ª
 
דון חואן: החטא ועונשו. למפגש סביב האופרה: "דון ג''ובאני" – מאת מוצרט. מגישה: ד"ר לינה ארנון. "סיביליה בקול קוראת לי הרמאי: כן, אומר עוד כי גדול התענוגים בי הוא: את האישה לפתות ולהשאירה חסרת כבוד!" (טירסו דה מולינא) אין עוד דמות מיתולוגית, אגדית או ספרותית, כדמותו של דון חואן אשר זכתה לגלגולים כה רבים בסיפורת ובתיאטרון. מפתה הנשים העליז מסיביליה, הרמאי והמופקר הנועז, דון חואן טינוריו, מופיע לראשונה על במת תיאטרון בראשית המאה השבע-עשרה ביצירתו של הנזיר הספרדי גבריאל טלייז, הנודע בכינויו טירסו דה מולינא, ומאז עברה דמותו דורות וגבולות וממשיכה להוות קוטב משיכה לסופרים ומחזאים. גם אסכולות-חוקרים יריבות הצליחה להקים סביב שאלת מוצאה, פשר תעלוליה ומהות דמותה. אף בתורת הפסיכואנליזה, ליד תסביך אדיפוס ושאר תסביכים למיניהם, הועד ל - "דונז''אניזם" מקום נכבד ביותר. דון חואן משתנה מדור לדור, הולך עם רוח הזמן, ולעיתים אין בו מדמותו הראשונית אלא השם בלבד, או לכל היותר, הדחף הפנימי לצוד נשים רבות ככל האפשר ולנטשן.מדון חואן העליז והתוסס (במחזות הראשונים) עד דון חואן הסנטימנטאלי והשסוע (במחזות הרומנטיקה), מדון חואן המתחפש לפאוסט (בגרסאות גרמניות) עד דון חואן שובר הלבבות של עולם הבד (נוסח הוליווד), מדון חואן רודף הנשים שסופו בגיהנום עד דון חואן הבורח מנשים שסופו בתופת-הנישואים (גלגולים מודרניים) – ארוכה ומפותלת היא דרכה של דמות זו אשר דבקה בתיאטרון כדיבוק. דון חואן, דון ז''ואן, דון ג''ובאני, דון ג''ון – מתחת לכל השמות והמסכות האלה מציץ המתהולל, המרדן, המושחת, מבני הטובים של סביליה, הרוצח, הלועג לאדם ואלוהים. משרתיו של דון חואן – קאטאלינון, פאסארינו, סגאנארל, לפורלו – קשרו את גורלם לגורלו, ליווהו בהרפתקאותיו, יודעים לספר רבות על אדונם. הם גם נהלו את פנקסי כיבושיו. לפורלו אף טרח למיין את הנשים המפותות לפי ארצותיהן ולשרטט את הגיאוגרפיה החושנית-ארוטית של כובש הנשיות: שש מאות וארבעים באיטליה, מאתים שלושים ואחת בגרמניה, מאה בצרפת, תשעים בטורקיה, ובספרד מולדתו: אלף ושלוש! איזבלה, דוניה אנה, טיסביאה, אלווירה, שארלוט, זרלינה, אמינתה, דוניה אינס – אלו הן הנשים הראשונות ברשימת כיבושיו הארוכה של דון חואן. רשימה עשירה ומגוונת: נשים אשר רומו או נאנסו, נשים מפותות שנעזבו לאנחות, נזירות צעירות שנחטפו מתוך כתלי המנזרים, ארושות אשר כבודן חולל ערב-חופתן, נשים נשואות שנותרו אלמנות. בכל מקום בו עבר, חילל דון חואן כבודן של הנשים. כולן היו טובות בעיניו: החושניות והצנועות, האצילות והכפריות, היפות והמכוערות, ואף מן היצאניות לא הרחיק את רגליו. לאלו היה מפזר מילים יפות בשפע, מחמאות קוסמות לבב: לאלו הבטחות נישואין וחלומות שווא. אגדת דון חואן, כפי שאנו מכירים אותה, לא יכלה להיוולד אלא בעולם הנוצרי, על רקע המאבק בין המורשת התרבותית-מוסרית של ימי הביניים לבין חיוב- החיים של הרנסנס בכלל, ועל רקע ההתנגשות בין התרבות האיסלמית ושלילת החיים של הנצרות בפרט. הקונפליקט בין התרבות הפוליגאמית של המוסלמים בספרד לבין הנצרות המתנזרת והאנטי נשית מוצא את התגלמותו בדמותו של דון חואן, המחלל את ערכי המוסר של הכנסייה בשם תאוותיו חסרות-הרסן. רק על רקע זה ניתן לנו להבין במלוא משמעותה את כוונת הנזיר טירסו דה מולינא בהעלותו על הבמה את סיפור חייו ומותו של דון חואן, הרמאי מסיביליה, אשר כופר בתשע מתוך עשרת הדברות, המאמין שקיים אלוהים אבל החושב שעוד רבה העת כדי לחזור בתשובה: אלא "אורח האבן", שליחו של האל, מפתיע אותו ומשבש את חשבונותיו, עוצרו בשיא נעוריו התוססים ומורידו שאולה. על-מנת לעצב את המאבק בין החושניות ותאוות-הבשרים (מתת-חסדו של השטן!) לבין ההתנזרות ומורא-המוות (מתת-חסדו של האל!) חילק טירסו דה מולינא את מחזהו "הרמאי מסיביליה ואורח האבן" לשני חלקים (בלתי שווים מבחינת משך הזמן אך שווים מבחינת מעמדם): אם בשתי המערכות הראשונות מנצח דון חואן המתהולל והמופקר (כלומר, השטן!), הרי במערכה השלישית הקצרה שולט אורח-האבן (כלומר, האל!). מערכה זו מגלה בתאורה חדה את הרקמה המיתאפיסית של העלילה החילונית והמפולפלת והופכת את הקומדיה מסדרת הרפתקאות לדראמה דתית על בעיית החטא ועונשו הבלתי-נמנע. עד סף הרומנטיקה, עד לאופרה של מוצרט, שומרים המחזות השונים על מסגרת אחידה ונאמנה לזו של טירסו דה מולינא: דון חואן מחלל את קדושת האירושין, מביא הרס אל תוך משפחות רבות, הורג כל העומד בדרכו, חוטף נזירות ממנזרים, מקלל את אביו, לועג לאביונים, מהתל במתים ומתקומם נגד האלוהים: באחד הימים הוא נתקל ב"אורח האבן" (הוא פסל הקומנדור אותו רצח) ועל-מנת להתל בו הוא מזמינו לסעודה בביתו: פסל הבר-מינן מופיע בשעה היעודה, מזמין גם הוא את המתהולומלין בבית העלמין ומנסה להחזירו למוטב עי'' יראת המוות: אך דון חואן אינו ירא מפניו, עומד במריו עד הסוף וממאן לחזור בתשובה למרות שהגהנום כבר פוער את לועו מתחת לרגליו. אבל אם המסגרת העלילתית לא נשתנתה, יש לציין לעומת זאת כי חלו תמורות מרחיקות לכת בעיצוב הסיפור, באפיון הגיבור, במשמעותה הפנימית של האגדה.
התיאטרון האיטלקי, ובמיוחד הקומדיה דל-ארטה מצד אחד, ומחזהו של מולייר מצד שני, טשטשו את הכוונות הדתיות והמוסריות של המחזה הראשון בהעניקם חשיבות-יתר ליסודות הקומיים, בהעדיפם את המצבים הבורלסקאיים (הקומיים): (בורלסקה – בדיחה קומית), על פני המצבים הטרגיים. עובדה ידועה היא כי השחקנים האיטלקיים מצאו בתיאטרון הספרדי של תור הזהב מכרה עשיר של נושאים ומצבים, אך אלה הותאמו לדמויות ולמסכות של הקומדיה דל-ארטה. מן המקור נטלו בעיקר את העלילה המרכזית ומספר מצבים הכרחיים אך לא בקשו לשמור על רוח המקור ועל משמעותו המהותית: מטרתם לא הייתה ללמד פרק בהלכות חיים כי אם לשעשע ולבדר. אין לתמוה איפוא כי זמן מועט בלבד לאחר הופעתו של "הרמאי מסביליה" מאת טירסו דה-מולינא (ובמיוחד לאחר שיצא בדפוס ב-1630) התאזרח דון חואן האיטלקי, בהחליפו את עורו ובשנותו את שמו לדון ג''ובאני. הבעיות התיאולוגיות שהעסיקו את המחזאי- הנזיר ובני דורו, לא עניינו כלל את המחזאים האיטלקיים וקהלם. דון ג''ובאני ומשרתו, אורח האבן והגהנום, נעשו במהרה עממיים ואהובים על ההמונים בזכות הצחוק שעוררו והניגודים הבורלסקיים שבסצנות רבות. הם נעשו ממש תיאטרליים, תרתי משמע. בארצם של בוקצ''ו ומאקיאבלי, ארטינו ואריוסטו, התייחסה הכנסייה לחיי החברה ולעולם התיאטרון בצורה שונה לחלוטין מאשר בספרד. הניגוד בין טבע ודת שהיה חמור בעיני הכנסייה בתחום הרעיוני, לא הדאיג אותה במיוחד כשהוא היה קיים בתחום חיי היום-יום והתיאטרון. על רקע השגות אלו ניתן לבחון את גלגולו של דון חואן ביצירות האיטלקיות, בעיבודים של הקומדיה דל-ארטה, במחזהו של צ''יקונייני "אורח האבן" ובמחזהו של מולייר "דום ז''ואן או סעודת האבן". מחזהו של צ''יקונייני הינו בחלקו הגדול חיקוי של המקור הספרדי אבל ערוך ומותאם לטעם המיוחד של האיטלקים. הוא קיצר בדרך כלל את הסצנות הרציניות תוך ויתור גמור על עיקר משמעותו הדתית-מוסרית של הנוסח הספרדי, ולעומת זאת כתב מחזה לפי האופנה באיטליה במחצית המאה השבע-עשרה, מחזה בו משמשים בערבוביה המצבים הגרוטסקיים, הטרגיים, הרציניים, בלבוש של סגנון עממי-ריאליסטי, ממולח ומפולפל, ויחד עם כל אלה יסודות על-טבעיים, תחבולות בימתיות שובות עין. כמו כן, העניק תפקיד חשוב ביותר למשרתו של דון חואן אשר היה גונב את ההצגה במרבית הסצנות באמצעות מעשי הקונדס והליצנות שלו, בדיחותיו ורמזיו הדו-משמעיים. עיצובו זה של המשרת מתפתח והולך אצל מולייר (ראה, סאגארל) ומגיע לשיאו אצל דה פונטה מוצארט (ראה, לפורלו). עיקר תרומתו של מולייר לדמותו של דון חואן היה בכך שהעניק לגיבור ביסוס רעיוני לאהבתו את כל המין הנשי. בעקבותיו נעשו עיבודים דרמטיים רבים בגרמניה, הולנד, אנגליה, אבל רובם ככולם היו פחותי ערך מבחינה ספרותית-ודרמטית. גם בתחום המוסיקלי נעשו עיבודים רבים לפני מוצרט: אופרה קומית של לה-טלייה (1713), אופרה של אלמוני באיטליה (1734), ועוד כמה אופרות אחרות במחצית המאה השמונה-עשרה, אך הטובה מכולן הייתה יצירתם של ברטאטי-גאדזאניגה אותה היטיבו להכיר גם דה פונטה וגם מוצארט. השפעתה של יצירה אופראית זו מורגשת בקטעים לא מועטים גם בליברטו של דה פונטה וגם במוסיקה של מוצארט. העובדה שאלה האחרונים היו חייבים להתאים את הטכסט והלחנים למספר הזמרים וקולותיהם שהיו מצויים בלהקה של פראג מסבירה במידה רבה את מבנהו של "דון ג''ובאני". (כך, למשל, נשאר דון ג''ובאני על הבמה כשאורח האבן כבר נמצא בשאול, מכיוון שהזמר בתפקיד זה היה צריך להחליף בגדים כדי לשיר את תפקיד מאסיטו בטכסט הסופי). האופרה "דון ג''ובאני" של דה-פונטה-מוצרט, בנוסח "דרמה פייסקו" ממשיכה את הדרך בה הלכו האיטלקים ומולייר, אך הממד המוסיקלי העמיק את עולמו החושני והארוטי של הגיבור, וגם העשיר את דמותה של דוניה אנה, שהייתה רק צללית ביצירות הקודמות, הבליט את תפקידו של לפורלו המשרת – ומעל לכל, העניקה כנפיים לאגדה הדון-ג''ואנית אשר אפשרו לה לעבור ביתר קלות גבולות לשוניות ודורות על נעוריה התוססים. ד"ר לינה ארנון.
פורסם ב-: 21 ספטמבר, 2007   
דרגו את הסיכום : 1 2 3 4 5
תרגם שלח קישור הדפס
X

.