.
הציור - דיוקן עצמי עם שרשרת ענבר, 1906 - של פאולה מודרסון בייקר
שרשרת על הצוואר, פרח ורדרד בכל יד ושלושה פרחים על הראש , זה "הלבוש" היחיד של 'פאולה מודרסון – ביקר'( Paula Modersohn-Becker)
, בציורה " דיוקן עצמי".
מודרסון ( 1876-1907) מציירת, שנה לפני מותה, את עצמה. ציור שכלל לא מסוגל לנבא את מה שעלול לקרות שנה אחר כך.
מודרסון, ציירת ייחודית ונועזת לזמנה. סיפור חייה כמו גם העבודות שהפיקה, מצביעות על אישה שמפלסת דרך וגם משפיעה. בשלהי המאה ה-19 היא יוצאת ללימודי אמנות בארץ מולדתה, גרמניה. לא תפקיד מסורתי נשי. היא גדלה על ברכי המסורת הנטורליסטית הפואטית ועובדת עם קבוצת אמנים המגדירים את עצמם ככאלה. היא עוזבת לפריס, עוזבת את בעלה הצייר שאותו מאד אהבה ומתחברת לזרמים חדשים שאחד ממבשריה הוא הצייר הנודע 'פול סזאן'. כל זאת על מנת למצוא את הדרך שלה. שם היא נחשפת לזרם הפוסט אימפרסיוניסטי והופכת להיות בין מבשרי האקספרסיוניזם אם לא גם משפיעה.
במעט עבודות ובמעט שנים של יצירה השאירה חותם ייחודי. שלמה ובוטחת בנשיותה ובייעודה כאישה, היא מעמידה את עצמה עירומה מול מראה ומציירת " ציור ורוד" תרתי משמע. ורוד בתפיסתו וורוד בחזותו.
מתרחקת ככל שאפשר ממה שלמדה, היא איננה מנסה לחכות את המציאות, לא להעתיק . היא הבינה, מבין הראשונים שהבינו זאת, שהציור יכול להביא " עוד משהו". ההנחה שמה שיש , כבר ישנו. לכן, כאדם שמביט אל דמותו, מול מראה וחוקר את עצמו היא מביאה עוד מבט. דמותה, אכן משמשת לה השראה, נקודת מוצא. מכאן ואילך זו הפרשנות שלה למה שהיא רואה באותו זמן בדיוק. ומה שהיא ראתה, פירשה וביטאה. במילים אחרות ציירה. הציור הוא הפרשנות. היא חושפת את עצמה פעמיים. פעם אחת אכן היא מופיעה בציור חשופת שדיים, ופעם אחת באמצעות הציור. שכן לציור יש שפה משלו, ובשפה זו הוא מספר לנו דברים. לעתים אף דברים שהצייר לומד לגלות רק אחרי שהציור הופך להיות עובדה מוגמרת. ובחשיפתה זו, היא לא מנסה ליפות.
להלן תיאור הציור – דמות אישה, יושבת באופן מוצק ובסיסי על כל הפורמט. ראשה מוטה קלות לצד כתף ימין. שערה ארוך אסוף ומפוסק במרכז המצח, כאשר עליו נעוצים שלושה פרחים ורודים. חלק גופה העליון חשוף ומגלה את שדיה. על צווארה שרשרת ענבר היורדת עד שדיה. יד ימין מורמת כלפי השד ואוחזת פרח ורדרד ואילו יש שמאל מונחת בין השדיים וגם היא אוחזת פרח ורוד. על אף שהדיוקן ממלא את כל הפורמט, גבעולים עמוסי עלים מבצבצים משני צידי העבודה ומקיפים את ראשה משני צדדיו. פריחה וצמיחה כאחד. פריחת נשיותה וצמיחתה הנפשית.
על הגבעולים מפוזרים במינון מצומצם ומבוקר פרפר או פרח. תמונה אידילית משהו , כשל נערה מתבגרת. אבל מודרסון, אם כי היא שומרת על 'רוח הילדות' היא מציגה בצורה מאד בוגרת את מה שהיא חושבת על אישה ונשיות. ועל אף הרמיזות הנאיביות משהו בעבודתה היא מציגה גם יד בוטחת של ציירת היודעת את עבודתה. מספיק טוב יודעת בשביל לעשות שם ככל העולה על רוחה.
בציור זה היא אשה ילדה ואשה הנושאת את ילדה.
הצבעים בעבודה ברובם צבעים פסטליים. גוונים של ורוד, עם נטייה קלה לצהבהבות עד אוקר. ויש לזכור ששרשרת הענבר שהיא חלק משם היצירה הוא שמו של צבע האוקר המרומז בחלקים שונים בעבודה. משיכות המכחול חלקות ומתמזגות מצד אחד, אך המרקם של הצבע הוא עבה וחושני. גבעולי העלים הם ירוקים כהים מאד, וברקע צבע כחלחל סגלגל המתאר אופק או שמים. הצבעים אינם צבעים רוויים מתוך השפופרת, אלא הם צבעים שנבחרו באופן אישי על ידי הציירת, ככתב יד אישי, כבחירה. הצבעים, אופן הנחתם ומידת ערבובם מעידים על עידון, רכות ומינון מוקפד. הציור משלב תפיסה כיתמית שמזכירה את סזאן עם נאיביות שמזכירה את גוגן, ולדעתי אף מבשרת את פיקאסו בגישה הפיסולית העולה מתוך הציור. גם כשהציירת מציירת את אברי הפנים וגם כאשר היא מציירת את הגוף, אין היא מתעכבת על פרטים אנטומיים. היא מקפידה על הצורה ובונה אותה כצורה. צורה המתארת גוף אישה. על אף שאין היא מתעכבת על פרטים היוצרים אשליה של מציאות היא נותנת - משווה לגוף צורה תלת מימדית, פיסולית משהו.
כאישה עצמאית שנטלה לעצמה את ההגה לחייה. שעשתה בחירות, ובחירות קשות לפעמים, היא מרשה לעצמה להציג נשיותה במלוא פריחתה. פריחה המרומזת על ידי הפרחים העדינים המפוזרים על פני כל הציור, פריחה המרומזת על ידי הצבע הורוד. לא רק פריחה אלא גם מיניות וחושניות. השדיים החשופות, השפתיים החושניות והאדומות והמבט המצועף. כאילו היא אומרת אפשר להיות אישה, עצמאית, מחליטה, מבצעת, יוצרת ולהישאר אישה ואף להיות גאה בכך.
היא אינה מנסה להציג את היופי האידיאלי שכולם היו רוצים לראות, גם לא את ונוס או אפרודיטה , אלא רק את עצמה "עירום ועריה", כמו שהיא רואה וכמו שהיא מסכימה להראות. ובעוד שהיא לא מציירת את מה שנהוג היה לחשוב כ" אישה האידיאלית" היא מופיעה לטעמי כ"אישה האידיאלית" זו שלא הולכת על פי צווים ומסורות שנקבעו לה מראש, אלא רק על פי צו לבה ורוחה, מקשיבה לקולה הפנימי ונשארת אישה במה שמייצג אישה כאישה. והיא מציגה את זה ללא כחל ושרק.
תנוחת ידה האחת מורמת ואוחזת פרח קטן ורוד המצויר בנאיביות של ציורי ילדים. ואולי היא אומרת שבעוד היא נבנית ומתפתחת, גדלה, היא משאירה מקום גם לאישה ילדה שבה. וכמנהגם של ילדים, היא קשובה לקולה הפנימי. זאת ניתן לראות גם באמצעות היד השמאלית המונחת בין השדיים מקום משכנו של הלב, הקול הפנימי. גם מקום האהבה, אולי לאמהות המתפתחת שבה. וההצבעה על השד, המתאר את פעולת היניקה העתידה לבוא.
בעוד היא חושפת את עצמה, כמו שאמרתי , בכל המובנים. היא נשארת "לבושה" בשרשרת. או כסימן של התקשטות נשית או אולי בו בזמן לסמן שעדיין יש דברים שאליהם היא קשורה בעבותות. דבר שמתאים למערכת היחסים שניהלה עם בעלה. שאותו, על אף שעזבה לפריס על מנת להתפתח, אהבה ,שמרה לו אמונים וחזרה אליו על מנת ללדת את ילדם המשותף. כמו השאירה לו את מנחתה ואחר כך עזבה את העולם.
חזות הציור מציגה מראה תמים , ענוג וורוד, מה שלמעשה מספר את הדבר והיפוכו.
לדעתי, תום זה, שכנראה מבטא משהו מאישיותה של הציירת מבשר באותה עת גם את ההיפך. הייתי רוצה לומר, שהיא הייתה מספיק מתוחכמת בשביל להציג את דמותה בתמימות.
Oil on board , 62X48 , Kunstmuseum, Offentliche, Kunstsammlung, Basel
פורסם ב-: אוגוסט 07, 2007
ביקורות ותקצירים נוספים בנושא אומנויות
סיכומים נוספים של nuritoor
More