"התמדת הראיה" התגלתה במאה ה-19. אט אט הומצאו כל מיני מכשירים פרימיטיביים להצגת
אנימציה: הזואטרופ (או "גלגל החיים") הוא גליל
קצר ורחב המסתובב על צירו. בתוכו ממוקמות סדרה של תמונות – כל אחת שונה מעט מקודמתה. בדפנות הגליל ישנם חריצים כך שהגליל מסתובב על צירו יכולים לראות דרך החריץ את התמונה הנגדית שבתוכו. כאשר סובבו את הגליל במהירות מספקת היו רואים דרך סדרת החריצים את סדרת התמונות בקצב – והנה לכם מכונת
אנימציה בסגנון קנה ובנה...
אמצעי פרימיטיבי אחר הוא ה-FlipBook – שהוא פשוט מאוד מחברת נייר שעל כל דף שלה צוירו תמונות. כאשר דפדפו בעזרת האגודל במהירות בין הדפים, התמונות הוצגו ברצף שיצר את אשליית התנועה. ככה פשוט ככה קל. כל אלו היו רק "צעצועים" לבידור קל ותו לא.
את האנימציה הפופולארית הראשונה יצר ווינסור מק`קי. הוא יצר את סרטיו כמעט לבד. יצירת אנימציה של כחמש דקות ארכה לו לעיתים כשנה תמימה!
עולם הקולנוע המתפתח לא יכל כמובן להרשות לעצמו "בזבוז" של כל כך הרבה זמן לכל כך קצת אנימציה. כך למעשה נוצר אולפן האנימציה. יצירת אנימציה הפכה למקצוע, לקו יצור. ווינסור הממורמר חרץ את דינה המר של האנימציה באומרו "אנימציה צריכה להיות אומנות... אתם הפכתם אותה למקצוע... מזל רע". מסרטיו של ווינסור הראויים לאזכור נמצא את "גרטי הדינוזאור" ו"נמו הקטן".
הפיתוח הטכני (והפטנט) הראשון החשוב ביותר בתולדות האנימציה היתה טכניקה להכנת אנימציה הנקראת "Cel Animation". את הטכניקה המציא עובד באולפן האנימציה של ג`ון בריי.
כאשר מכינים אנימציה בשיטה זו, כל דמות מצוירת על נייר שקוף משלה העשוי מצלולואיד (– מכאן שמה של הטכניקה). הרקע מצוייר על נייר אטום (לא שקוף). כאשר מצלמים את האנימציה, ממקמים את כל הדמויות על נייר הרקע שכבה אחר שכבה. ע"י כך האנימטור לא צריך לצייר מחדש כל פריים (תמונה) מהתחלה – אלא רק את האזורים המונפשים שדורשים שינוי. כך לדוגמא אם צריך להנפיש דמות רצה, האנימטור צריך לצייר רק את הפריימים השונים של הדמות – ללא הרקע, דבר שחוסך הרבה זמן (וכולנו יודעים למה זמן שווה...). לפעמים מציירים אפילו אברים שונים של דמות על שקפים שונים. ראוי להזכיר שכיום משתמשים בשקף העשוי אצטט.
זמן קצר לאחר מכן המציא מקס פליישר טכניקה אחרת הנקראת רוטסקופינג. ברוטסקופינג משתמשים בוידאו חיי כרפרנס לשם הכנת האנימציה. לדוגמא – אם האנימטור רוצה ליצור אנימציה של כלב רץ, במקום להתחיל לדמיין את כל תנועות הכלב פריים אחר פריים, האנימטור יניח שקפים מעל פריימים של וידאו שצולם מראש ויעתיק את התנועות.
באותה תקופה האנימציה עדיין הייתה בחיתולייה. הדמות המצוירת הראשונה (מאז גרטי הדינוזאור) בעלת אישיות משלה היתה הדמות של פליקס החתול (תחילת שנות ה-20). פליקס נוצר ע"י אוטו מסמר שעבד באולפן של פט סוליבן. אולם בשנות ה-20 המאוחרות נכנסו גורמים חדשים למשוואה – וולט דיסני וקולנוע עם צלילים.
וולט דיסני הוא כמובן אחד הכוחות החזקים ביותר בהיסטוריה של האנימציה. לא רק שדיסני תרם בתחום הטכני – הוא גם עזר לקדם את האנימציה כתחום אומנותי. חלק מתרומותיו לתחום הם: השימוש בלוח סיפור (storyboard) לשם סקירה מקדימה של הסיפור. סקיצת עיפרון לשם תצוגה מקדימה של התנועה ועוד... הוא היה בין החלוצים הראשונים שעשו שימוש בצליל ובצבע באנימציה. בסרט SteamBoat Willie בכיכובו של מיקי מאוס נעשה לראשונה שימוש בצליל – דבר שהעניק לדיסני יתרון על גבי מתחריו. דיסני גם ערך מחקר בסרטי וידאו חיים ועודד את עובדיו ליצור סרטים פחות קרטוניים (cartoon) ויותר ריאליסטיים. הוא היה הכח המניע מאחורי "שלגייה ושבעת הגמדים" – סרט האנימציה הראשון באורך מלא ו"פינוקיו"... דיסני "וחבריו לפשע" הוכיחו את ההפך מנבואתו של ווינסור מק`קי – אומנות איכותית במסגרת של אולפן אכן היתה בת ביצוע.
בשלב זה האחים וורנר ו-MGM הצטרפו למסיבה. וורנר התבלטו בזכות ה"לוני טונס", "מרי מלודיס" ובאגס באני. למעשה יוצרי הלוני טונס היו אנימטורים ותיקים יוצאי דיסני. כשלוש שנים לאחר הולדת הלוני טונס עזבו האנימטורים יוצאי דיסני את וורנר והקימו את אולפן האנימציה של MGM שעשה בין היתר את טום וג`רי.
כאשר האנימציה הגיעה מהקולנוע לטלויזיה נבואתו של ווינסור מק`קי החלה להתגשם אט אט. כל שענין את היוצרים היה ליצור מוצר שיוכלו לשווק ולשדר. איכות האנימציה והתסריט היו גרועים.
היה זה בלתי נמנע, למרות אזהרותיו של ווינסור מק`קי שהאנימציה תהפוך למקצוע, ל"קו-ייצור" באולפנים. המורכבות וזמן ההפקה הרב היו מונעים ממנה להתפתח אחרת, אך לבסוף הגיעו לעמק השווה ונזהרו לא לתת להחלטות עסקיות לפגוע בצד האומנותי של האנימציה, ואלו שלא עשו כן – לא שרדו.