ציורי המזערות (המיניאטורות) הפרסיות (1)<1>
לאחר פלישת המונגולים הופיעה אסכולה חדשה באירן. אסכולה זו הייתה תחת השפעה המוחלטת של הסגנון הסיני והמונגולי. ציורים אלה זעירים. יבשים, חסרי תנועה וטהורים, בנוסח הסיני.
הקיסרים המונגולים, לאחר הפלישה לאירן, התרשמו מהאמנות האירנית ועודדו את הציירים, בדומה למלכי אירן הקודמים.
בין המאפיינים של האמנות האירנית שגם ניתן לראות בציורים בסגנון המונגולי, ניתן למנות דקויות, קומפוזיציות קישוטיות, וקווים קצרים עדינים. הסגנון של הציורים האירניים הוא קווי ולא ממדי. האמנים בתחום זה הראו יצירתיות ונאמנות ראויים לציון.
אמני חצר המלוכה המונגולי חלקו כבוד לא רק לטכניקות אלא גם לנושאים האירניים. חלק מעבודתם היה לאייר יצירות מופת ספרותיות אירניות כגון "שהנהמה" של פרדאוזי. בין הנושאים היה ציור הדיוקנאות בעל עניין מיוחד.
כיבושי המונגולים באסיה התיכונה, פרס וסין הרחיבו את המבט הציורי והכניסו ציורי נוף סיניים לפרס. עד לתחילת המאה ה- 14, היה נושא הציור בפרס בדרך כלל הצגה של ארועים היסטוריים ואירועים אגדיים. במאה ה- 14 התפתח סגנון ציור פרסי- מונגולי חדש שמרכזו היה בגדד וטבריז. הכיתובים היו כעת פרסיים ואמנות ציור המזערת נעשה פרסי. האפוסים הגדולים של פירדאוזי, ניזאמי וקירמאני אוירו ותורגמו לתמונות. הנושאים ההירואיים של שה נמה והסיפורים הקלאסיים של שירין פרהד ולילה מזרון הפכו לרישומים חיים. מבחר הנושאים מחוץ להיסטוריה הלאומית שלהם וציורי הנוף הכפריים שיוו ליצירות האמנים הפרסיים נופך רומנטי המצוי באומנות הגותית. "היה זה בתקופה הזאת (המאה ה- 14)" אומר מבקר אומנות מערבי, "שההרמוניה בין תמונה לטקסט הגיעה לדרגתה הגבוהה ביותר, ובבואנו לעלעל בכתבי היד הקיימים אנו מתפעלים מחדש מהמיומנות שבה הכניסו הציירים הפרסיים את נושאיהם ברווחים שהוקצו להם". עד לתחילת המאה ה- 14 נהוג היה לצבוע את הרקעים באדום, לאחר מכן שהשתנה לכחול ובסוף המאה הועדף רקע זהוב. הצבעים האחרים בהם השתמשו היו בהירים ומלאי חיים. הנוף שצויר באותה תקופה היה בעיקרו ערבות, צוקים חשופים, עצים בודדים, ופלג מים קטן הזורם בינות האבנים ששיחים וצמחים פרחוניים בצדם.<2>
ציור המזערות הפרסי החל בתקופה המונגולית בתחילת המאה ה- 13, כאשר נחשפו צירים פרסים לאמנות הסינית, וציירים סיניים עבדו בחצרות האלחאנים באירן. לא ידוע אם הלכו אמנים פרסיים לסין לפני המאה ה- 15 ; אך ודאי שאמנים סיניים שיובאו על שליטים מונגולים , הלכו לאירן, כגון אלה שעבורם צייר Arghun את קירות המקדשים הבודהיסטיים. לרוע המזל, עבודותיהם של אמנים אלה וכן כל האוסף של ציורי קיר חילוניים אבדו.
ציור מזערות ברמה אמנותית גבוהה, הייתה צורת הציור היחידה ששרדה מתקופה זו. במזערות (מיניאטורות) האילחאניות הוצגה כעת הדמות האנושית, שתוארה קודם באופן גוץ וסטריאוטיפי, באופן חינני יותר עם פרופורציות אמיתיות יותר; קפלי אריגים נתנו את הרושם של העומק. התבוננו בבעלי חיים בעיון רב יותר מקודם והם התנערו מקשיחותם הקישוטית, ההרים התנערו ממראם החלק והשמיים ניעורו לחיים על ידי עננים לבנים מתולתלים אופייניים בעלי צורות זרים מפותלות. השפעות אלו התמזגו בהדרגה עם ציורים אירניים והתבוללו לבסוף בצורות חדשות. המרכז העיקרי של הציור האילחאני היה טבריז.
ניתן לראות כמה מהתוצאות של ההשפעה הסינית בציור של בהרם גור הקרב עם הדרקון מתוך
"שה- נמה" (ספר המלכים) שהמפורסם של Demotte, שאויר בטבריז ברבע השני של המאה ה- 14. ההרים ופרטי הנוף הם ממקור מזרח רחוק כשם שהוא כמובן הוא הדרקון שעמו מלחם הגיבור. על ידי שימוש במסגרת כבחלון ומיקום הגיבור עם גבו לקורא, יוצר האמן את הרושם שהאירוע מתרחש ממש לנגד עיניו.
פחות בולט אך חשוב יותר הוא היחס העמום הבלתי מוגדר של החזית המיידית לרקע הרחוק, והחיתוך החד של היצירה מכל הצדדים. יש להחשיב את רוב המזערות של שה- נמה של Demotte כיצירות מופת של כל הזמנים, וכתב יד זה הוא אחד העותקים העתיקים ביותר של שירו האפי האלמותי של פרדאוזי.
הזה-נמה אויר לעתים קרובות בתקופה האילחאנית, כנראה משום שהמונגולים פיתחו תיאבון בולט לאפוס במהלך המאות ה- 13 וה- 14.
סופרים ומאיירים אילחאדיים הביאו את אמנות הספר לקדמת הבמה. <3>
<1> Iransaga – A History of Persian Art Through the Centuries pp. 134- 140
<3> Rabi Julian, Fitzherbert Teresa, The Court of the Il-Khans, 1966 pp. 285- 287